פתאום באמצע הלילה להתחיל לבשל. אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי. תראו, כשהילד שאל אותי פעם מה יש לארוחת צהריים, עניתי לו: "בוא נראה, קובה סלק, מפרום עם קוסקוס, מרק ירקות ושקשוקה טרייה… נו מה בישלתי, הפשרתי שניצל תירס ושרפתי פתיתים. מה, אתה חדש פה?"
האבולוציה של ארוחות הצהריים די ברורה: בראשון אוכלים את מה שנשאר משבת, בשני אוכלים את מה שנשאר ממה שנשאר בראשון. יום שלישי מבשלים דווקא מחדש, רביעי אוכלים את מה שנשאר משלישי, ובדרך כלל זה רק הסוף של האורז השרוף. חמישי קונים אוכל ושישי צהריים זה פיתה עם פסטרמה, חצילים במיונז, כרוב במיונז וכאב בטן במיונז. כך יושבים להם בני ישראל ומעלים גרה של נקניק בכל ערב שבת, מאב לבן מאב לבן.
כשהגדולים היו קטנים ואני עבדתי כשכירה במשרה מלאה, כל הילדים היו בצהרונים. שם הם אכלו צהריים, וממש לא התעניינתי בתוכן החמגשית. מבחינתי, אם הילד חוזר מחייך או אפילו נושם – זה מספיק. אני מרוצה. באותה תקופה הסירים היחידים בחיי היו נשלפים בימי חמישי במקרה הטוב, שישי במקרה הסביר. בישולים לשבת, וזהו.הסירים היו נכנסים למקרר אחרי הארוחה וממתינים שם ליום חמישי הבא. אז תגלה המבשלת שאין לה סירים לבשל בהם, תפצח ברצף קללות מרשים ובלי לחזור על קללה פעמיים, תואיל בטובה לנקות את מה שנהיה מהתכולה ותתחיל לבשל מחדש.
לכל בשלן או בשלנית ישנה הדילמה הקבועה – האם לשאוף לסיר נקי בסוף הארוחה. מצד אחד זה יכול להעיד על אוכל מעולה שאי אפשר היה להפסיק לאוכלו, או מצד שני, על קמצנות אדירה ועל העובדה היבשה שלא היה מספיק אוכל לכולם – אנשים מגרדים פה בטטות שרופות מבסיס הסיר.
זה קרה כשעבדתי כשכירה. מאז נהייתי עצמאית, הגדולות גדלו והתחילו לחזור בשתיים, ואני גיליתי את הכיף בלהכין להן ארוחת צהריים. לאו דווקא אקט הבישול עצמו, כמו לקרר את הבית עם מזגן, לערוך את השולחן ולהכין כוסות מים צוננות. אני אוהבת את השיחה בדרך חזרה מבית הספר: מה יש לאכול. הם כל כך מזיעים ומלאים, ואני כל כך נהנית להעניק להם הורות של פעם, של פחמימה וחיבוק חרף הזיעה וה"קודם לשטוף ידיים". אבל המציאות אגרסיבית, ורצונות לחוד ומציאות לחוד. פעמים רבות, פשוט לא הספקתי להוציא בזמן בשר או עוף להפשרה. או שכחתי, או לא הצלחתי. לא מאמינה שחלמתי על השגרה כשכל מי שעובדת מהבית יודעת ש"זמן לעבודה" מהבית זה פייק ניוז. עד שחוזרים מהפיזורים, משקמים את הבית, ניקוי ארוחת בוקר, הכנסת בגדים למכונה וריקון המייבש – עוד לא התחלת את שיחת הטלפון נטולת התנשפויות הראשונה מסידור מצעים, וכבר את צריכה להתחיל להכין ארוחת צהריים. אז את מתחילה לוותר, להזמין אוכל או לאלתר.
אין כמו מגזרנו, שחי תדיר במתח בין האידיאל למצוי. הצער על הפער. האשמה על כך שאת לא מספיק קרבית ולא מצליחה להספיק הכול. אז בדרך חזור, עם אוכל קנוי באוטו מלא ריח של פלאפל ואמא שיש מצב (אבל אין לכם הוכחות) שחיסלה חצי שקית צ'יפס, את מרגישה שאצל אחרות זה אחרת.
והנה עכשיו הגדולה התחילה חטיבה וארוחות הצהריים צריכות להישלח לחימום מבעוד מועד. החלטתי שהפעם אני לא מפשלת. אני אהפוך פה למאסטר שף. יעמדו פה בתור עורפי חמגשיות ממותגות: אדום לקציצות ברוטב עגבניות, כתום לפרגיות ברוטב כתום וכמה חבל שאין צהוב למנה חמה פירה, שככל הנראה תהיה המנה הפופולרית ביותר.
באוכל הכי בא לי להתעקש עם עצמי, כי אני באמת באמת רוצה ושמחה לחשוב שרוב מה שיש לבית הזה להציע הוא בריא וטוב. הילדים אוהבים פירות וירקות. אין דבר יותר יפה לעין מלראות את חמישתם מחסלים ארגז מנגו. חלקם אוכלים עם הקליפה, חלקם מתעקשים שיכינו להם קיפוד ואחרים רק את הגלעין. אבל לפעמים זה פשוט לא מצליח. מה ששוב מביא אותי לשאול, אחרי ששוב נרדמתי מול הסדרה "הכתר": באיזה קטע קמתי בבוקר ואני לא חיה בארמון עם משרתים. אם הייתי זוכה בלוטו בעשרה מיליון שקל, האם סוף־סוף הייתה לי מבשלת. כי מה הפינוק הכי גדול בשבילי? אוכל שווה בלי שהייתי צריכה לבכות מבצל בשבילו. ארוחה טובה, בלי שיש לי ריח של שום מתחת לציפורניים. ובעיקר סלט פירות, חלום חיי – בלי שאני הייתי צריכה להעיף את הקליפות של התפוח ואת החלקים המשחירים שלו לפח.
