מתישהו באמצע השיחה היא פשוט הפסיקה להקשיב לי. המשכתי לדבר, אבל היא כבר שקעה עמוק בתוך סמארטפונה, גוללת את רצף ההודעות במרץ ופניה המומות. "שיואו", היא גמגמה בחוסר ריכוז, "משהו קרה בקבוצה של הגן. כל האמהות פה בהיסטריה".
מיואשת משיחת העומק שנעלמה לבלי שוב הצצתי יחד איתה בתכתובות. "אני בהלם", כתבה שם אחת האמהות; "לא יכול להיות שסייעת מסתירה מהורים כאלה דברים", כתבה אחרת. בין לבין צבאו על המסך עשרות אימוג'ים מזועזעים. החברה ואני המשכנו לגלול את השיחה הארוכה, מנסות להבין על מה המהומה. רק אחרי דקות ארוכות הצלחנו להגיע לתחילת השיחה והתוודענו לפשר הזעזוע. תחזיקו חזק, כי זה עומד להפיל לכם את הלסת: ילד של אחת האמהות חזר מהגן עם סימני נשיכה, והסייעת לא דיווחה לה על האירוע.
אולי זה השילוב בין שעמום בורגני מצוי לעידן הטכנולוגי, אולי זאת סתם חדוות הזעזוע – אבל אין יצרניות דרמה גדולות יותר ומטרחנות יותר מאשר קבוצות ווטסאפ של הורים. בדרך כלל הן נפתחות תחת השם "הורי גן כוכבה בלי כוכבה", אך בפועל מדובר בקבוצת "הורים מתדלקים אלה את אלה נגד הגננות של ילדיהם". רף הכניסה לקטגוריית "גננת מזעזעת" הוא נמוך במיוחד. את לא צריכה להיות כרמל מעודה. את יכולה להיות גננת מוערכת ואהובה, ובכל זאת – מתישהו במהלך השנה תיקלעי לפחות לעליהום אחד כזה, שיתחיל בהודעה "תמימה" בקבוצת ווטסאפ סודית. ואם אין קבוצה כזו, תמיד ישנו אזור הנדנדות בגינה.
כמה קל היום להרים אמבוש נגד גננת. הילדים קיבלו ממתק לא בריא בקבלת שבת? שומו שמיים. ילד חזר הביתה עם שריטה והיא שכחה לדווח? הזדעזעי ארץ. לו המאורעות האלו היו מתרחשים אצלנו בבית, תחת השגחתנו ההורית, היינו די מהר סולחים לעצמנו. אבל הגננת? היא צריכה להיות מיס פרפקט 24/7, כשהיא אחראית לא רק על הילד האחד שלנו, אלא על עוד 34 זאטוטים יחד איתו.
לא אשכח איך לפני מספר חודשים ישבתי במתחם מזון מהיר בקניון ושמעתי אם מזדעזעת בפני חברתה על כך שהגיעה לגן לאסוף את הילדה שלה והסייעת שיחקה בסמארטפון. "לדעתי צריך לאסור על אנשי חינוך להתעסק בטלפונים בזמן העבודה", הצהירה בנחרצות. שתי דקות אחר כך היא עצמה שקעה בנייד, בזמן שהילדה שלה התרוצצה במתחם ומרחה קטשופ על כל השולחנות.
יש להם, להורים המטרחנים, תירוץ מושלם. הם יקראו לו "מעורבות הורית", מושג שקיבל מעמד קדוש בשנים האחרונות, והפך את מחנכי ישראל לשבויים בידי גחמות הוריות ואיומי שיימינג. במקום להתמקד בחינוך, מורים וגננות עסוקים בניסיון לרצות את ההורים ולדווח להם על כל פעולה מול הילד. אפס קרדיט לשיקול דעתו של המחנך. אפס כבוד לניסיונו המקצועי. אני שומעת על מפקדים בצבא שמנהלים שיחות ארוכות עם הורים של חיילים על תנאי השירות שלהם. אני זוכרת את אמי בשנותיה האחרונות להוראה מעבירה ערבים שלמים בדיונים עם הורים על ציונים ומתכונות. מי העז לפני שלושים שנה להתקשר למורה באחת־עשרה בלילה?
כמה קל היום להרים אמבוש נגד גננת. הילדים קיבלו ממתק לא בריא בקבלת שבת? שומו שמיים. ילד חזר הביתה עם שריטה והיא שכחה לדווח? הזדעזעי ארץ.
עם יד על הלב, אני לא מקנאת במחנכות ובגננות של היום. הן צריכות להצמיח עור של פיל כדי להתמודד עם מבול הדרישות המופרכות מצד ההורים. בראש מופע האימים הזה ניצבים אבירי הצדק של ההורים המעורבים, שלא יפספסו אף הזדמנות לצאת גדולים על גבו של מחנך שטעה, רק כדי לגרוף עוד מנת הזדהות וזעזוע מצד הורים אחרים.
קצת סדר במדד הזעזועים: גננת שמרביצה לילדים זה מזעזע. פעוטות שנקשרו על ידי המטפלת שלהם זה נורא. סייעת שלא דיווחה על נשיכה – זה אולי מבאס, אבל מזעזע זה לא. ברגעים כאלה אולי כדאי לזכור את דבריו של אורי אליצור ז"ל, שצוטטו השבוע על ידי עמית סגל בהקשר פוליטי, אך רלוונטיים גם למצבים רבים אחרים: "עשיתי לי כלל: כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי; כשזה קורה אני הולך לי הצידה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת".
ובתוך כל המרחב הטעון של יחסי גננת־הורה, לא יזיק שנזכיר לעצמנו מדי פעם שהאישה הזאת שהרימו עליה אמבוש היא גם האישה שמקבלת את ילדינו הבוכה בבוקר ומחבקת אותו. היא האישה שמחליפה לו תחתונים כשהוא מפספס. היא האישה שמשכנעת אותו לאכול עוד מלפפון אחד ודי, כשאנחנו כבר היינו מוותרים. היא האדם שמקדיש עשרות שעות מזמנו כדי ללמד את הילד על כלי תחבורה וחיות, על מספרים ואותיות. מגיע לאישה הזאת, לכל הפחות, טלפון אחד קטן לפני שפונים למחוזות הזעזוע.
