צריך לדעת לשחק את המשחק. צריך להכיר את החוקים שלו, צריך ללמוד אותם היטב, לשנן אותם, לשנן אותם טוב־טוב. גם להתעדכן מדי פעם. אולי הנורמות השתנו עכשיו. אולי צריך לעשות דברים קצת אחרת. יש דברים שכבר אי אפשר להעלות על הדעת. בטח שלא להגיד. כללי המשחק קיימים, בטח, בטח, אבל הם כל הזמן בתנועה. וגם כשהם זזים צריך לציית להם.
כן כן, ככה זה. צריך ללבוש את הבגדים הנכונים, ולעבוד בעבודות הנכונות, ולאכול את האוכל הנכון, ולהעלות לאינסטוש את התמונות הנכונות עם הכיתוב הנכון. צריך לדבר בצורה מסוימת, לחייך בצורה מסוימת, ללכת בצורה מסוימת. צריך לאהוב בצורה מסוימת, לגדל ילדים בצורה מסוימת. יש סדר בעולם. הוא לא אמיתי, אבל הוא ישנו. וצריך לדעת לשחק את המשחק.
יש לרבי נחמן סיפור יפה מאוד ומפורסם מאוד, על בן מלך אחד שהשתגע והתחיל להתנהג כמו תרנגול הודו. הוא פשט את הבגדים, נכנס מתחת לשולחן, והתחיל לאכול גרגירים ולקרקר כל היום. המלך המסכן לא ידע מה לעשות עם עצמו. הבן שלו השתגע. איזה בושות. הוא קרא לכל החכמים ולכל הרופאים ולכל המכשפים, כולם ניסו להציל את תרנגול ההודו העירום והרועש שמתחת לשולחן, אבל כולם נכשלו. בן המלך נותר בתרנגוליותו.
אחרי כמה חודשים, כשהמלך כבר התייאש, הגיע לארמון קשיש חכם אחד והבטיח שהוא יצליח להציל את בן המלך. הוא פשט את בגדיו, נכנס מתחת לשולחן והתחיל לקרקר, כמו בן המלך בדיוק. המלך לא ידע עוד את נפשו. מה זה הדבר הזה, חשב לעצמו, עכשיו יש לי שני מטורללים מתחת לשולחן.
כעבור שבוע, כששני התרנגולים כבר התרגלו זה לזה, שכנע הקשיש את בן המלך לאכול קצת אוכל נורמלי. הוא רמז לשומרים שיביאו להם צלחות עם אוכל טעים, ושכנע את בן המלך לאכול ממנו. אל תדאג, אמר החכם העירום, אפשר לאכול אוכל טוב ועדיין להישאר תרנגול. עוד שבוע עבר, והוא שכנע אותו ללבוש מכנסיים. הרי אפשר ללבוש מכנסיים ועדיין להישאר תרנגול. אחרי עוד שבוע הוא שכנע אותו ללבוש גם חולצה. אחרי עוד שבוע הוא שכנע אותו לצאת מהשולחן. ואחרי עוד שבוע הוא שכנע אותו להתחיל קצת לדבר. ככה, לאט־לאט, בנחישות ובסבלנות, הוא הפך אותו שוב לבן אדם. ואולי נכון יותר לומר, שהוא הפך אותו לתרנגול הודו שמתנהג כמו שבני אדם מתנהגים. הוא לימד אותו את כללי המשחק. הוא החזיר אותו אל הנורמליות. אם זה נראה כמו בן אדם, הולך כמו בן אדם ומתנהג כמו בן אדם, זה בטח לא תרנגול הודו.
בסוף השבוע שעבר הייתי בוונציה, בפסטיבל הסרטים. סרט VR קצר שביימתי התקבל לתחרות הרשמית של הפסטיבל, אז נסעתי לשם כדי להציג אותו. למה לא, למה לא. מה עושים במאים בפסטיבלי קולנוע. ובכן, הם צריכים לראות סרטים, ולדבר עם אנשים, ולייצר חברים, ולבנות שיתופי פעולה עם יוצרי קולנוע מרחבי העולם. הם צריכים להיות נחמדים, וחייכנים, ומתוקים, וחדי אבחנה. הם צריכים לעשות מינגלינג, מהבוקר עד הערב, בתקווה שמשהו יתפוס. שמשהו יתפוס.
ובאחד הימים לקחו את כל הבמאים להצטלם על השטיח האדום. כדי לקבל כבודדדדד. כל הצלמים המתינו לנו, והסדרנים של הפסטיבל העמידו אותנו בשתי שורות, ואמרו לנו להמתין לתורנו בסבלנות. ואני המתנתי בסבלנות. השמש בערה מעל הראש שלי, ושרפה לי את הקרחת. והלחות הרעה של ונציה נכנסה לי מתחת לבגדים. ובתוך כמה רגעים התחלתי להזיע, ולהאדים, ולזעום. המצח שלי להט. ובבית השחי שלי בצבצו עיגולי זיעה. ונציה כל כך חמה ומסריחה עכשיו. אתם לא מבינים.
ואחרי חצי שעה של המתנה מטומטמת בשמש הרעה, דעתי כבר נטרפה עליי לגמרי. הסתכלתי על עצמי, עלוב ומיוזע ומובס. ממתין בשמש, בשקט, שיגיע תורי להצטלם. וכל זה בשביל מה. בשביל מה. רבי נחמן אמר פעם, שכל מי ששכלו קטן ביותר – צריך לחלוק לו כבוד ביותר. כי ככל ששכלו קטן יותר, ככה הוא יותר חפץ בכבוד. ורבי נחמן צדק. דמיינו אותי לרגע, נוטף זיעה בתור לצילומים בשטיח האדום. רודף אחרי הכבוד שלי. אחרי הכבוד שלי. איזה טמטום מטומטם.
ואחרי שעה בערך קראו לנו לעלות להצטלם, ואני עליתי, כמו כולם, והצטלמתי, כמו כולם. וכשהצלמים התמקדו בי חייכתי חיוך גדול, למרות הזיעה, והחום החצוף, והלחות, והשפשפת, והפנים שלי שהאדימו. הצטלמתי כי זה מה שעושים, זה מה שעושים בעולם. ככה עושים הבמאים. הם מאושרים כשהם על השטיח האדום. גם אם הם היו צריכים להמתין שעה כדי לעלות עליו. הם מאושרים שם. הם מאושרים על השטיח האדום. ואחרי שהם מאושרים שם הם יכולים ללכת ולשוחח זה עם זה. שיחות קטנות וריקות, שלא הולכות לשום מקום ולא באות לשום מקום. יש כאלה שקוראים לזה נטוורקינגגג. איזה שטויות.
אבל זה העיקר, לא. העיקר שאנחנו מאושרים. העיקר שאנחנו על השטיח האדום, מצייתים לכללי המשחק של החיים. העיקר שאנחנו מחייכים ונינוחים, בלי טיפה של תרנגוליות בדם. בלי שמץ של אותנטיות, או של מחשבה צלולה. ובכל זאת אנחנו מאושרים, הא. מי היה מאמין. אנחנו מאושריםםם. בטח שאנחנו מאושרים. אנחנו מאושרים כי אנחנו יודעים לשחק את המשחק.
