בתקשורת הישראלית המרכזית שנאת נתניהו היא צו עליון. זהו מבחן הכניסה ותו הכשרות בברנז'ה. היא מגדירה אותך חברתית, מוסרית, ולא פחות מזה היא השופטת המקצועית שלך. "היה עוין, עוין תמיד", זו שבועת התקשורת בכל מה שנוגע לנתניהו.
זוהי שנאה יוקדת. כל מה שאנו צורכים מהתקשורת עטוף בה. היא לא מתגלמת רק במלל. היא לפני, אחרי וסביב כל ידיעה. היא המסננת של החדשות, התחקירנית שלהן, העורכת שלהן. היא מגדירה אותן, עילת קיומן. רק לא ביבי. המשטמה הזו ממאירה כל דרישה אתית ומחריבה כל יושר בסיקור נתניהו. היא קברה גם את אתוס החתירה לאמת. התקשורת מגויסת למשהו אחר.
התיעוב לנתניהו מזמזם ברקע הסיקור התקשורתי כל הזמן, אבל יש והוא מתפרץ בגולמיותו. השבוע לקחה העיתונאית שרון שפורר את תפקיד פרזנטורית האיבה וצייצה: "בנימין נתניהו הוא לא רק מושחת, הוא חלאה, הוא ריקבון, הוא והשרים שלו, אשתו והבן שלו… אין יותר מקום לשיח ענייני לגביו. צורר מאוס, לך הביתה".
כמה מחבריה לתקשורת גינו את ההשתלחות הבוטה? מעטים, אם בכלל. "צרצרים", אומרים הצעירים כדי לתאר שקט שכזה. אבל זכור לי היטב אותו יום לפני כשלוש שנים, שבו העיתונאי שי גולדן יצא מתדרוך בלשכת ראש הממשלה והעז לכתוב שנתניהו לא רק אינטליגנטי מאוד, אלא גם בעל אידיאולוגיה סדורה. זו הייתה הפרה ברורה של שבועת התקשורת, והר הגעש של שנאת נתניהו התפרץ עליו מיד. כשהצרצרים רוצים, יש להם רמקולים.
המוסר הכפול עובד בברנז'ה שעות נוספות. כל איש תקשורת שיעז לתמוך בנתניהו יחווה התקפות פרועות. אין גבול לעלבונות המוטחים, אישית ומקצועית. כלי תקשורת שתומכים בראש הממשלה יכולים לחלום על הגנה מצד הקולגות. פלורליזם? לא כולל נתניהו. יש עיתונאים בימין שסיפרו לי שהם תוקפים אותו מדי פעם כדי שיוכלו לנשום קצת.
השבוע נחשפו עוד עדויות מחקירות עדי המדינה שלמה פילבר וניר חפץ. עיתונאים רבים אמרו לי: גם אם היה לגיא פלג כשל מביך בציטוטים, עצם הדיווח מקצועי. כל עיתונאי היה מדווח. זה נכון, הבעיה היא שזה רק חלק קטן מהאמת. רוב האמת נמצא במעטפת, לא בהקראת הפרוטוקול בשידור. התהליך התקשורתי מתחיל במסננת. יש שפע של ידיעות, עדויות, הדלפות וממצאים. מתוכם מקדמים את מה שמעניין את התקשורת, ומגבשים ידיעה. ואז מגיעה העריכה. מה מקבל במה, ומה מושמט. לאחר מכן מעצבים את הכתבה. איך למסגר אותה? מה יובלט בכותרות? באילו תמונות או סרטונים להשתמש? איזה מסר יודגש? מה ייאמר בהקדמה? גם בהצגת התוכן מעצבים אווירה. מוזיקה, תאורה, שפת גוף, אינטונציה והבעות. כל אלו מתגבשים למסר. בסוף מגיעה הפרשנות המגמתית, שממשיכה את הקו.
הקונצנזוס התקשורתי ביחס לנתניהו בנה מערכת של מסרים רציפים נגדו. תעמולה מתמדת. העיתונאים וצרכניהם חיים בתוך בועה תקשורתית כוזבת, שנבנית מהטיה חזקה של אישוש מידע. התקשורת מבליטה כל מה שפוגע בנתניהו, ועושה כמיטב יכולתה כדי להעלים, להשתיק או להגחיך כל דבר אחר. כך שבוע שבוע, יום יום, שעה שעה.
רובנו לא מרגישים את הקמפיין במלוא עוצמתו, מפני שאנו צורכים כלי תקשורת אחד בכל זמן, אם בכלל. אבל בתקופת עבודתי בלשכת ראש הממשלה נחשפתי לכלל הסיקור על נתניהו בכל ערוצי התקשורת המרכזיים. כשחווים כך את נפח הסיקור המקביל, את המסרים השליליים שמהדהדים בבת אחת בכל הערוצים, ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות ובאינטרנט, מבינים את היקף תעמולת השנאה.
שאלה של מסגור
חשיפת חקירות נתניהו בתקשורת נשענת על כלל מנחה אחד מובהק להבניה ומסגור של הידיעות, מוטיב חוזר שמהדהד שוב ושוב: נתניהו מושחת ועבר על החוק. לנתניהו אין חזקת חפות. הוא אשם. תפסנו אותו. מתעלמים מכך שההאשמות נגדו תקדימיות. מתעלמים מתעשיית החקירות השערורייתית ומהאכיפה הבררנית. מתעלמים מכך שנתניהו הואשם בעבר וזוכה. מתעלמים מלשון החוק. מתעלמים מעדויות סותרות ומזכות, וממעמדם הבעייתי של העדים נגד נתניהו. מתעלמים מקלישות התיקים.
מה מדגישים? התקשורת מנפחת בדרמטיות כל עדות שמשרתת את הנרטיב שלה, סתמית ככל שתהיה. החקירות של פילבר וחפץ השבוע נופלות לתבנית הזו בדיוק. במבט משפטי, אין שם הרבה. השניים מתארים עבודת שר שגרתית. אם זה מה שיש לפרקליטות, ואם על סמך החומרים האלה מנדלבליט מאשים את נתניהו בשוחד, מצב הדיפ־סטייט חמור משחשבנו.
אבל את התקשורת כל זה לא מעניין. הפריימינג יהיה מרשיע, ולא יתקיים שום דיון מקצועי. כי צריך להטמיע את המסר שנתניהו אשם. כך, חשיפת הפרוטוקולים השבוע משרתת למעשה שתי מטרות עיקריות: לפגוע בליכוד בבחירות, ולערוך לנתניהו שימוע ציבורי כדי ללחוץ על מנדלבליט לפני השימוע המשפטי.
בימין יש מי שסבורים שלתקשורת אין השפעה רבה. עובדה שנתניהו פופולרי. זו טעות. שטיפת המוח התקשורתית פועלת בשני מישורים. ראשית, היא עובדת היטב על המרכז־שמאל, ומלבה את השנאה האישית והלא רציונלית לנתניהו. הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית, והפיכתה לעיסוק בנתניהו בלבד במקום בשאלות אידיאולוגיות ומדיניות, היא תוצאת התעמולה המתמדת הזו.
שנית, התקשורת יוצרת תמריצים ברורים למערכות האכיפה נגד נתניהו. מטבע עיסוקן, מערכות האכיפה פועלות מאחורי הקלעים. יש להן אמצעים רבים וכוח רב, אבל הפיקוח עליהן דל. המפקחת האפקטיבית העיקרית עליהן היא התקשורת. מה קורה כשהתקשורת מועלת בתפקידה ומודדת הכול במד־נתניהו? נוצרת משוואה ברורה: מי שתורם להרחקת נתניהו מהפוליטיקה, זוכה לחסינות. מי שמועיל לו, ולא משנה מדוע, זוכה לקיתונות של בוז ולעג, תחקירים והכפשות פומביות.
בעבור מי שממילא סולד מנתניהו, המשוואה הזו מצוינת. אבל היא משפיעה על כולם. אנשים ששמם חשוב להם, שניהלו כל חייהם קריירה מקצועית, מוצאים את עצמם נלעגים ומבוזים בראש חוצות. אסור להקל בזה ראש. במו עיניי ראיתי ארבעה מינויים בכירים נשברים תחת לחץ התקשורת. ואמנם, ברגע שפנו נגד נתניהו הם הפכו ליקיריה. זה כוחה של התקשורת להשחית.
תיקון למצב יתאפשר רק דרך שחרור מלא של שוק התקשורת. בינתיים אין מנוס מלהיות ביקורתיים מאוד ביחס לדיווחיה, ולזכור שבסופו של דבר לאהדה הציבורית לנתניהו יש על מה להסתמך – גם אם לא תשמעו על זה בתקשורת. 
