את המשבר הביטחוני מול חיזבאללה, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, ניהל ראש הממשלה נתניהו תוך כדי פגישה עם נשיא הונדורס חואן אורלנדו ארננדס. נתניהו יצא ונכנס מהחדר, התעדכן וחילק הוראות, בשעה שחיזבאללה הפגיז קומנדקר בטיל קורנט, וצה"ל הגיב בהטעיה של פגיעה בחיילים שעוד ידובר בה רבות. נתניהו נדרש בשיא הדרמה גם להחלטה מדינית מהירה כדי להשקיט את הגזרה ולמנוע מלחמה.
הגורמים המדיניים שנכחו בחדרי הפגישות במשרד ראש הממשלה באותן שעות – לא כולם תומכים מובהקים של ראש הממשלה – התרשמו היטב מהדרך השקטה והמחושבת שהפגין נתניהו בעין הסערה. ברגע האמת, כאשר מולו ניצבות סכנה להתלקחות מול אפשרות לרגיעה, נתניהו בוחר תמיד באפשרות השנייה, ועל כך הוא ראוי לכל שבח. גם יריביו הגדולים מודים שהוא איננו משתמש בכוח צבאי מיותר למטרות פוליטיות או בכלל. בשנות כהונתו הוא לא יצא למלחמות או למבצעים בקנה מידה גדול, וטוב שכך. הניסיון וקור הרוח מסייעים לו להגיע להישגים בלי להרעיד את האדמה במזרח התיכון.
למחרת, ביום שני בערב, שודרו בערוץ 13 הקלטות מהשיחות שניהלו נתניהו ואיוב קרא. ההקלטות הללו הטיחו לאחור הרבה אנשים, כולל תומכים מובהקים של ראש הממשלה. אין טעם לצלול לנבכי הסיפור ולתלונה המגוחכת שהגיש שר התקשורת לשעבר קרא למשטרת ישראל. יש סיבה להתבונן על הדמות חסרת הפשר של ראש הממשלה, מי שמנהל מדיניות ביטחונית ראויה בהשקט ובטחה, מושא להערצה של ראשי מדינות בכל העולם, לעומת האיש שניכנס להיסטריה טוטלית, צרחות וצעקות בגלל כותרת בעמוד פנימי ב'דה מרקר', שנתנה קרדיט על מהלך תקשורתי שולי לאיילת שקד.
פיצול האישיות הזה הוא נושא למחקר. אם נתניהו בעצמו יכתוב בבוא היום את האוטוביוגרפיה שלו, ספק אם יצליח לזכור את הזמן והמאמצים הכבירים שהקדיש למלחמה האינסופית שלו בתקשורת על כל שלוחותיה. יכול להיות שרוב פרקי הספר יתארו את האובססיה הזו, שהוליכה את נתניהו לשלושה כתבי אישום חמורים בפוטנציה, ואולי גם לסיום טרגי של הקריירה הפוליטית המופלאה שלו. אולי רק אז, מול אלפי הדפים שימלא על המאבקים בתאגיד השידור הציבורי, בערוץ 2, בערוץ 10 וב־ynet, וגם בעניין ישראל היום וערוץ 20, ובעצם סביב כל כלי תקשורת ורשת חברתית – הוא ישאל את עצמו בייאוש: "מה עשית? מה עוללת לעצמך? אתה השתגעת?"
נתניהו חובב של מחזות זמר. ראינו אותו מתמוגג בברודווי ב'מלך האריות' וב'המילטון', אבל הוא בעצם אריק, פנטום האופרה. הפנטום היה גאון מוזיקלי בעל כוחות ייחודיים, אבל לא הצליח להשתחרר מיצרים אפלים ושטויות שניסה לכפות על המנהלים, השחקנים והזמרים בבית האופרה 'לה גרנייה' בפריז. היחס כלפיו בבית האופרה נע בין סגידה לרתיעה, עד שבסוף הוא נופל קורבן לתשוקות המוזרות שלו. נתניהו, אולי בהשפעה סביבתית מזיקה, פיתח יחסים סבוכים עם התקשורת וקשר את עצמו אליה בכבלים שמהם לא הצליח להשתחרר. הם סובבים אותו והוא סובב בהם, תלוי בהם ללא התרה.
קופסה שחורה
אני זוכר את נתניהו בימים שבהם היה סגן שר החוץ וגם לפני כן, איש נחמד וידידותי, פתוח ואוהב להתבדח. התקשורת הייתה כבר אז חלק בלתי נפרד מהדרך שקידמה אותו לבמה העולמית כשגריר באו"ם. "הקופסה הזו תהפוך אותי לראש הממשלה", אמר לנו בחדרו במשרד החוץ, מצביע על מכשיר הטלוויזיה 14 אינץ' שהיה תלוי מעל ראשו. הוא צדק, חלקית. נתניהו היה ונשאר אומן תקשורת מחונן שאין רבים כמוהו בין מנהיגי העולם, אבל המדיה שסללה את דרכו לפסגות ולראשות הממשלה בישראל, מוליכה אותו היום בכיוון ההפוך.
"נלחמתי כמו אריה למען ערוץ 20", אמר נתניהו כאשר ניסה להסביר את ההקלטות המביכות שהובאו בערוץ 13, בשיחת ועידה שניהל עם איוב קרא ויריב לוין. זו בדיוק הבעיה: המלחמה ההזויה והקשה הזו בכל החזיתות התקשורתיות במדינה. האם כך צריכה להיראות חלוקת העבודה של מנהיג המדינה המורכבת בעולם וסדרי העדיפויות שלו? כך מתקבלת הבחנה בין עיקר לטפל, בין חשוב לשולי, מציאותי לדמיוני? איזה ראש ממשלה מבין קודמיו של נתניהו בליכוד הקדיש את כל חייו לכותרות? ממי הוא שאב השראה? מנחם בגין נהג לומר "כתבו בעיתון? נו טוב, מחר יש עיתון אחר". יצחק שמיר לא קרא עיתונים כמעט. אריאל שרון נהנה לעיתים לצחוק בקול רם על האייטמים שפורסמו נגדו.
נתניהו, שיודע להיות חד וממוקד, איבד את דרכו ואת עתידו בגלל המלחמה האובססיבית הזו. אילו רק היה מגייס את כישוריו הרבים ומקדיש את הקרבות היומיומיים שלו לבריאות ולא עוסק בפרסומים מחמיאים בוואלה; אילו היה עובד על החינוך, הרווחה, ולא משחית ימים ולילות על נוני מוזס וידיעות אחרונות – המדינה הייתה נראית טוב יותר, וגם הוא היה במצב הרבה יותר נוח.
אבל את הצרה הזו נתניהו הביא על עצמו. תחשבו על כל התיקים הפליליים שהוא טובע בהם; על כתבי החשדות לקראת הגשת כתבי אישום, בכפוף לשימוע שייערך בעוד חודש; על כל מערכות המדינה שהשתבשו כאן, בתקשורת אבל גם במשטרה ובפרקליטות; על מאות מיליוני השקלים, אלפי שעות הדיונים והמאמצים האדירים שבוזבזו על חקירות ואיסוף חומרים, במקום על טיפול אמיתי במצוקות של ממש בחברה הישראלית. מדינה שלמה עם ראש ממשלה עצבני מסתובבת על השיפוד של יחסי שלטון ותקשורת, תאגיד שידור וערוצים מסחריים, עיתונים יומיים ואתרי חדשות. רק על המגה־טירוף הזה ראש הממשלה צריך ללכת הביתה.
וכל השגעת הזו חודרת גם למערכת הבחירות הזו שתסתיים תודה לא־ל בעוד שבוע וחצי. בעצם היא מבוססת עליה. נתניהו החליט שוב לסמן את העיתונאים כאויב שמאחד את כוחותיו מימין, ולרוץ על הטיקט הזה בבחירות הקרובות. העיתונאים של 2019 הם הערבים של 2015 שנהרו לקלפי, ועכשיו צריך לקום ולהציל את המדינה מידיהם. אז יכול להיות שנתניהו צודק והתקשורת תוקפת אותו ומתגייסת נגדו, אבל בשורה התחתונה הוא רודף אותה לא פחות משהיא רודפת אותו. ההתייחסות השערורייתית וחסרת הפרופורציה שלו כלפיה עולה לו (וגם לנו) במחיר כבד, ואולי גם בסוף קריירה.
