פרישת משה פייגלין ומפלגת זהות מהמרוץ לכנסת הקרובה גרמה לאנשים להספיד את רעיונותיה בטרם עת, כאילו בא מותו של מחנה הימין הכלכלי בישראל. האמת אחרת. 118 אלף מצביעים, רבים מהם בני הציונות הדתית וחלקם הגדול מצביעי ימין מובהקים, זנחו את הבית היהודי הוותיקה ואף את הצמד בנט־שקד ובחרו בבשורה כלכלית־ימנית מובהקת.
הליכוד וימינה מתקוטטים על האלקטורט שהתפנה. נתניהו חתם על הסכם עם פייגלין ובו התחייב להעביר רפורמה בשימוש בקנביס הרפואי, ורפורמות כלכליות נוספות. ההסכם אושר בקרב מתפקדי זהות, אך אתמול הפתיעו שלושה מועמדים מובילים בה – גלעד אלפר, ליבי מולד ורפאל מינס – והכריזו כי הם תומכים בימינה. פייגלין תקף בתגובה את בנט ושקד, וקבע כי "נקודת האור היא שערכי החירות שהביאה זהות הפכו למצרך מבוקש בפוליטיקה הישראלית".
פייגלין צודק וטועה כאחד. זהות הכירה לאוצר המילים הימני את המושג "ליברטריאניזם", שרבים עדיין תוהים על קנקנו, והביאה לדיון ציבורי רחב רעיונות מדיניות כמו "שיטת השוברים" בחינוך, לגליזציה של קנביס סחר חופשי והגבלת כוחם של ארגוני עובדים. אבל תהיה זאת טעות לשייכם דווקא לזהות ולמצע המפורט שלה, כמו שזו טעות משמאל להספיד את הרעיונות הללו, משזהות אינה מתמודדת.
היסטורית, הימין הישראלי לא עסק בכלכלה. בזמן שהשמאל קידם את מדינת הרווחה והמשק ההסתדרותי, לעיתים קרובות בגיבוי מפד"ל ההיסטורית, הימין דיבר על ההתנחלויות, על בג"ץ ועל הפלסטינים. ככלל, הימין והשמאל בישראל חלוקים בסוגיות מדיניות וביטחון, בגלל מרכזיותו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוויכוח על הסכמי אוסלו ודיוני "שטחים תמורת שלום" הפכו לראי הכול בפוליטיקה הישראלית, והזניחו נושאים חשובים רבים ליום שאחרי הסכסוך.
בשקט־בשקט התברר שכבר הגענו ליום הזה. הסכסוך לא נפתר, אבל הוא מנוהל. לא שקט פה – שקט לא יהיה פה לעולם – אבל אין בכלל מה להשוות לאוטובוסים המתפוצצים של שנות ה-90 ולאינתיפאדה השנייה. איומי הבידוד הבינלאומי התבררו כהפחדות שווא. איש לא לוחץ עלינו בבית הלבן. הפלסטינים כבר לא מעניינים אף אחד. אפילו השמאל כבר לא מאמין שיש פרטנר למשא ומתן.
בעשור השקט שעבר עלינו התחילו אזרחי ישראל לעסוק ב"חיים עצמם": בכלכלה, בדיור, בתחבורה, במחירי המזון, במצב העסקים, ביוקר המחיה, בסוגיות חברתיות וסוגיות דת ומדינה. הישראלים של 2019 רוצים לרכוש מוצרים איכותיים במחירים נמוכים, כמו שהם רואים בחו"ל, עכשיו כשהם טסים פעמיים בשנה בזכות רפורמת השמיים הפתוחים. הם רוצים לנסוע לעבודה והביתה ברכב נוח וחסכוני, והבעיה הכי קשה שלהם היא הפקקים. הם רוצים מערכת חינוך איכותית לילדיהם, ומערכת בריאות יעילה, ולא מסתפקים בבינוניות הממשלתית. זה מקור ההצלחה של מפלגות כמו כולנו, יש עתיד ואפילו של ליברמן בסבב הנוכחי.
הפוליטיקאים בימין לא השכילו להבין זאת בסבב א' של בחירות 2019. הם בהחלט מבינים זאת בסבב השני. הליכוד תוקף את כלכלת ההסתדרות שתוביל מפלגת כחול לבן, ואלה מצידם משתדלים להצניע את ניסנקורן, שהתברר כנטל אלקטורלי. בנט ושקד, שבבחירות הקודמות הובילו קמפיין של שנות ה-90 בנוסח "בנט בביטחון ושקד במשפטים", מחזרים אחר קולות זהות ומובילים קו כלכלי ימני מובהק. סמוטריץ' תוקף את ארגוני העובדים, והכריז כי יקדם חקיקה שתגביל את זכות השביתה. אפילו בן־גביר נדרש לפרוש את משנתו הכלכלית.
עד כה התאפיין העיסוק הכלכלי בעיקר בפופוליזם חברתי ובחלוקת הטבות לציבור על חשבון משלמי המיסים והלוואות עתק שישלמו הדורות הבאים, אבל פייגלין וזהות הביאו משהו חדש: בשורה אידיאולוגית ימנית. הכוכב הקודם שדיבר כך היה אחד, בנימין נתניהו. הוא תמך בפתיחת השווקים, בהורדת מיסים, בפיתוח המגזר העסקי ובצמצום המגזר הציבורי. עכשיו מתברר שיש ציבור ימני לא קטן שדורש ממנו לקיים את ההבטחות הללו.
