לפני כמה חודשים צפיתי בבני משחק כדורסל בליגת השומרון לילדים. במהלך המשחק התקשר חבר טוב, וכשסיפרתי לו איפה אני נמצא, שאל אותי בהתעניינות איך משחק הילד. אני, שהתרשמתי מהדרך שבה שמר הקטן על שחקני הקבוצה היריבה, עניתי: "הוא שחקן הגנה מעולה". "אתה יודע", צחק החבר, "כשאומרים על מישהו שהוא שחקן הגנה מעולה, זו דרך יצירתית להגיד שהוא לא מצליח לקלוע סל".
זו אולי הבעיה הגדולה ביותר בראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא שחקן הגנה מעולה. בכל פעם שיצא לי לדבר עם אוהביו ומעריציו הם תיארו, ובצדק, איך בתקופתו לא נהרס יישוב אחד, ואיך בתקופתו לא הוקפאה הבנייה ואיך עמד איתן מול נשיא עוין בבית הלבן ברוב שנות כהונתו, תוך תמרונים בלתי אפשריים. ובאמת, כשמביאים בחשבון את הלחצים, ראש הממשלה זכאי בהחלט לכל השבחים על העמידה בהם.
הבעיה מתחילה כשצריך לקלוע לסל. המתח שנבנה לקראת הגעתו של נתניהו לטקס לציון 90 שנים למאורעות תרפ"ט היה גדול. התקשורת דיווחה שיש סיכוי טוב שנתניהו ינצל את תקופת הבחירות ואת הגעתו ההיסטורית לעיר (הפעם הקודמת הייתה ב־1998, כשהגיע לנחם את בני משפחת הרב שלמה רענן, שנרצח בביתו) כדי לאשר את פתיחת השוק הסיטונאי בחברון או לכל הפחות כדי לאשר התקנת מעלון שינגיש את קברי אבות האומה לנכים.
מכתב אחד. זה כל מה שהיה צריך כדי להחזיר לבעליה היהודיים את הקרקע שהשוק הסיטונאי בחברון יושב עליה. את הקרקע הזאת רכשו לפני 200 שנה אנשי חברון, ולנאמניהם מונו רבנים, שמקצתם נרצחו במאורעות תרפ"ט. היועץ המשפטי לממשלה הניח לפתחו של נתניהו פתרון משפטי לא מורכב: ראש הממשלה היה צריך לשלוח מכתב ולבשר לראש עיריית חברון – רוצח מורשע ששוחרר בעסקת ג'בריל – כי הוא מפקיע מידיו את הסמכויות במקום, ולוקח אותן לידיו.
כשהתבקשו ראשי היישוב היהודי לבחור איזו "מתנה" הם מעדיפים, מעלון להנגשת מערת המכפלה לנכים או אישור השוק הסיטונאי, הם מחו על הצורך לבחור בין שתי האפשרויות, אך בחרו חד־משמעית באפשרות השנייה: להשיב את הגזלה לבעליה ולחזק את היישוב היהודי.
אחרי הפיגועים הרבים, העמידה במחיר הדמים ומסירות הנפש, היישוב היהודי בחברון מונה כיום כ־80 משפחות. אישור השוק הסיטונאי יאפשר בניית דירות ומבני ציבור לעוד 70 משפחות – כמעט הכפלה של האוכלוסייה. שעת הכושר של נתניהו בחיזוק אחיזתנו בעיר האבות היא גם צדק היסטורי לקורבנות תרפ"ט ולשליחי עם ישראל הנאמנים שמחזיקים את המקום בגבורה, וגם המחשת המילים הגבוהות על זכותנו על הארץ לכדי מעשה.
כשראש הממשלה מגיע לשומרון ומכריז "לא ניתן לעקור אף יישוב מארץ ישראל בשום תוכנית מדינית; אנחנו לא עוקרים אנשים, גמרנו עם השטות הזאת", אני מאמין לו שזו כוונתו. וכשראש הממשלה הכריז השבוע בחברון ש"עמנו נטוע עמוק בחברון משחר תולדותינו; חברון לא תהיה נקייה מיהודים, נישאר בה לנצח", גם אז אני מאמין לכנות מילותיו. תודעתו ההיסטורית של נתניהו היא מן המפורסמות. אבל בכל פעם שהמילים שנאמרות מבקשות גיבוי במעשים – או על פי משל הכדורסל בפתיחה, צריך לצאת מההגנה ולרוץ להתקפה – שם המילים פורחות באוויר.
דווקא פעולותיו של נתניהו בנושא הגרעין האיראני ונחישותו מול ניסיונות ההתבססות האיראניים בגזרה הצפונית מדגישות את הפער בין היכולות המופלאות להוביל שם ובין ההיגררות וחוסר המעש כאן, ובגזרות אחרות. איך אפשר לדמיין שאותו ראש ממשלה שמאשר פריצה לארכיון האיראני וריקונו בתוך שעות לא מסוגל להוכיח ריבונות בעיר האבות.
ראש הממשלה הבטיח בתחילת שנת הלימודים באלקנה: "בעזרת השם נחיל את הריבונות היהודית על כל היישובים כחלק מארץ ישראל וכחלק ממדינת ישראל". הייתה לו הזדמנות פז להראות בחברון שהוא רציני ויש לו כוונה לממש משהו קטן מהדיבורים האלה. אם השוק הסיטונאי בחברון הוא מקרה המבחן להחלת ריבונות בכל יו"ש, נראה שדברי נתניהו הם לא יותר מהבטחת בחירות.
