צמרת פרקליטות המדינה טיפסה בבוקר יום שני שעבר במעלה הר הבית, לצורך סיור לימודי בכיפת הסלע ובאורוות שלמה. בדפי הפייסבוק האסלאמיים תועדו פרקליט המדינה שי ניצן, ראש מחלקת בג"צים ענר הלמן, בכירים בפרקליטות חולצים את נעליהם בכניסה למבנה הכיפה. לפי דיווחו של עיתונאי הארץ, ניר חסון, הביקור תואם עם הנהלת הווקף מהחל ועד כלה. לאזרחים מהמניין, יצוין – כאלה שההקדש האסלאמי איננו חפץ ביקרם וגם אינם קרובים לצלחת – לא מתאפשר לסייר כלל במבנים שבהר.
התגובה המותנית לעלייה כזו דווקא חיובית. הנה, בכירי הרשויות בישראל מכירים בערכו של המקום הקדוש ופוקדים אותו אחרי עשורים של היעדרות. מה יפה מזה? הלוואי יבואו בעקבותיהם רבים רבים. כל צקצוק יתקבל כקטנוניות. מה לנו כי נלין כשגורם בכיר כל כך הואיל להעלות את הר הבית על ראש סדר יומו?
אלא שאז הלב נצבט מעט, כשנזכרים שהבכירים חלקו כבוד רב דווקא לאמונה המוסלמית, ולכן חלצו נעליים בכניסה לכיפת הסלע, ולא זכרו או לא הזכירו להם שההלכה היהודית דורשת את אותו הדבר בדיוק בכל שטח ההר. ואם כבר עוסקים בקטנות, ההלכה דורשת גם טבילה במקווה בטרם עלייה. וכל זאת עוד לפני שמדברים על כניסה פנימה לכיפת הסלע – מקום קודש הקודשים – שאליו מורשה לבוא רק כוהן גדול אחת בשנה, ביום הכיפורים. אם העניין לא היה מתואם באופן הדוק כל כך עם באי כוחם של הירדנים, אם היה אפשר להבחין בקמצוץ של גילוי גאווה לאומית בקרב הקבוצה רבת העוצמה הזאת – דגלון, סמלון של המדינה, כיפת גרוש – אולי אפשר היה לדון בביקור הזה במונחי דין כיבוש. באופן שבו התנהלה הקבוצה המדוברת בפועל, לעומת זאת, לא היה שום דבר שיעיד על זהות הלאום והדת של הנוכחים ויבדל אותם באופן כלשהו מכל קבוצת תיירים אחרת – אינדונזית, גרמנית או ברזילאית.
ניצן הוא אדם שמשתייך לקהילה שומרת מצוות, למד בישיבת נתיב מאיר וודאי מכיר את ההלכה בעניין המקום הקדוש, אבל להר הוא עלה אפילו בלי לחבוש כיפה, וכך גם חבריו לסיור. וירצו או לא ירצו, יכירו בכך או יתכחשו, הם לא עלו למקום הקדוש כאנשים פרטיים אלא כנציגי המדינה היהודית היחידה בעולם. כשהם עולים אל לב הציונות ואל מוקד הכמיהה היהודית בת האלפיים מעורטלים מכל סממן יהודי או ריבוני ישראלי, תוך בקשת רשות מהגורם הזר השולט במקום הזה (בניגוד גמור לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל), וללא כל התחשבות בהלכה היהודית, זו יריקה בפניו של חלום כל הדורות. בעצם, אם להצביע באופן אחר על הבעיה, ניצן, ענר ואנשיהם קיימו בהר סיור אנתרופולוגי בעקבות הילידים במזרח התיכון ואמונותיהם המתנגשות תדיר; סיור לימודי מרוחק רגשית להבנת שורשי הסכסוך ותו לא, מהסוג שמן הסתם קיימו גם לפני 3־4 דורות קציניהם של אלנבי והרברט סמואל.
תיאום מלא־מלא עם הרשויות האסלאמיות של ביקור חצי־ממלכתי כזה כרוך כמובן בתג מחיר. שום דבר כאן לא ניתן בחינם. מי שמגיע כאורחם של המוסלמים, מעניק להם בכך אישור להיותם בעלי הבית במקום הקדוש ומחויב להתנהג לפי כלליהם שלהם. ומלבד זאת, נחשו מה תהיה תגובתו של ראש מחלקת בג"צים אחרי ביקור מתואם כזה לעתירה הבאה שתתבע שלא לאפשר לווקף לפגוע בעתיקות ההר או לחלופין להעניק גם ליהודים חופש גישה לשער הרחמים.
ולכן, אין שום דבר משמח בעלייה הזאת. אם היא חיזקה ריבונות כלשהי באתר החשוב הזה, זו ודאי לא הריבונות הישראלית. ההיפך. הווקף קיבל גושפנקה רשמית מראשי מערכת המשפט בישראל שהמקום הזה איננו הר הבית אלא חארם א־שריף. כיבוד המורשת היהודית, בהחלט לא על חשבון זו האסלאמית, הוא דרישת סף לנציגי עם בעל כבוד עצמי. וכשבראש המערכת הזאת עומד אדם שמכיר היטב את הדרישות ואת המצופה ממנו מבחינה דתית־יהודית במקום, יש בכך גם התרסה וזלזול.
ההתנכרות, ההתעלמות המודעת מקודשי היהודים, מאשרת בלא משים את הטענה שכבר שנים נעשה כאן שיתוף פעולה חובק זרועות, מקיף מאין כמותו, במטרה לאדות את הר הבית מהתודעה היהודית. לגדל כאן דור שבשבילו הר הבית הוא חבית חומר נפץ, אקס טריטוריה, אתר בלעדי של דת מתחרה או כל שלושת אלו יחדיו. בדרך לשם דורכים על רגשותיהם של אלו שממאנים לשכוח אותו ולעשות שקר בנפשם, משדרים להם שהדת שלהם לא נספרת, לא חשובה ולא נלקחת בחשבון. את בעלי הבית אסור להרגיז אבל אנחנו בקושי אורחים, לא רצויים ולא מוזמנים.
דובר הפרקליטות, חשוב לציין, סירב להגיב לשאלתי מדוע טרחה הקבוצה לכבד את הכללים האסלאמיים בלבד ולא את אלו היהודים ולהסביר מדוע בוצע הסיור בתיאום עם הווקף. בהיעדר הכחשה רשמית אפשר רק להניח שכל הטענות המובאות כאן נכונות, לצער הלב.
