מה מניע את העולם? כסף? אידיאולוגיה? כבוד? מתברר שהדבר היחיד שמטריד ומניע לפעולה את ענקית הרשתות החברתיות פייסבוק (המחזיקה גם באינסטגרם) הוא הפחד מתביעות. איך הגעתי למסקנה המבישה הזאת? חיברתי את הנקודות, וזו התמונה שהתקבלה.
הנקודה הראשונה היא חסימת אושיות תקשורת שהשתמשו במילים מסוימות. זה לא חדש, אבל אנא, היו סבלנים. חסימת המשתמש הייתה אוטומטית, אף שחברת פייסבוק טענה כי כל החלטה כזאת עברה שיקול דעת של עובד ישראלי של החברה, המבין את הקונוטציות של המילים בתוך ההקשר הרחב של הפוסט. אם כך, מדוע נחסמו משתמשים או נמחקו פוסטים שהעלו מתכון לעוגה כושית, למשל? או שסיפרו בזעזוע על מקרה של סימום בחורה בסם אונס? ברור שהייתה שיטה: מילים שיכולות לפגוע באנשים שמסוגלים לפגוע בפייסבוק באמצעות תביעה – נמוגות. לא מדובר בחינוך מחדש של משתמשי הרשת החברתית, ואפילו לא יישום ערכי מוסר כלל־אנושיים, אלא בסך הכול בהגנה של פייסבוק מפני חשבונות מנופחים של עורכי דין.
בשבוע שעבר התבשרנו כי החברה שוקלת להוריד את פונקציית ה"לייק" הפופולרית. לניאנדרטלים שבקוראים (ואני בכללם, כמובן) אסביר: לייק הוא כפתור שלוחצים עליו כשרוצים להביע אמפתיה, התפעלות, כעס, צער, אהבה או בכלל, רגש כלשהו כלפי הפוסט שהעלה חבר. כלומר, הוא משמש להראות לאדם שהעלה סיפור או תמונה שאנחנו מתרגשים איתו. נשמע טוב, לא? נשמע משהו שמחבר, שיוצר קשר בין אנשים בעולם הדיגיטלי המנוכר.
אך מתברר שמשתמשי הפייסבוק והאינסטגרם, ובמיוחד הצעירים ביניהם, התמכרו ללייק, על הטוב והרע שבו. כל תמונה, כל פוסט, כל בדל מחשבה – נמדדים במספר הלייקים שקיבלו. נערות ונערים יצרו זיהוי בין הפוסט ובין עצמם, ולכן אם פוסט קיבל מעט לייקים, הם הבינו שהם עצמם אינם אהובים. בגילים כאלה, שבהם הדימוי העצמי שברירי כל כך, מסקנות כאלה עלולות להיות מסוכנות ובלתי הפיכות. בני נוער פיתחו אובססיה כלפי הלייקים. מחקרים מראים שככל שמקבלים יותר לייקים, מופרש דופמין למוח, דבר הגורם לתחושת אושר, והתחושה הזאת ממכרת. מאידך גיסא, היעדר לייקים או מיעוט שלהם עלול לגרום לדיכאון, לחרדה ולדימוי עצמי נמוך. פייסבוק, המעסיקה פסיכולוגים החוקרים את השפעות המוצר על משתמשיו, יודעים זאת גם, ולכן יזמו את השינוי.
השינוי לא יבוא בן לילה ולא יהיה דרמטי כפי שעשוי להשתמע: הניסוי יופעל במדינות מסוימות, והכוונה של פייסבוק ואינסטגרם היא לא להוריד לחלוטין את הלייקים, אלא להפוך את המונה לפחות בולט. למשל, הוא יראה מי סימנו לייק, אבל לא כמה סימנו לייק. המהלך הזה נועד כנראה לשפר את התדמית המעורערת של פייסבוק בקרב המשקיעים, שנפגעה לאחרונה בשל זליגת מידע וסיסמאות, מניפולציות תקשורתיות וחוסר שקיפות.
כל מה שתיארתי עד כה נשמע נפלא, לא? עולם בלי גזענות, בלי מילים בוטות, בלי פגיעה בקהילת הלהט"ב, בלי עידוד שימוש בחומרים אסורים. שמירה על נפשם הרכה של בני הנעורים. אז למה אני רואה רק שחורות?
כי זה זיוף. וכדי להוכיח את הזיוף, ואת המניע של הרשתות החברתיות הללו, היכנסו בבקשה לדפי הבית של חמאס או חיזבאללה. העובדה שהרשתות החברתיות מתירות לארגוני טרור להעביר מסרים ולעודד רצח של יהודים מעידה שאין בה גרם מוסר. עוגה כושית – לא, איטבח אל־יהוד – אהלן וסהלן.
תגידו, "הם לא שמו לב. יש להם המון דפים, וביניהם הסתנן גם אחד או שניים של גורמים פחות אוהבי אדם, אחווה או שלום". יפה שאתם אומרים את זה. בין קוראיי יש כאלה שעדיין מאמינים באדם וברוחו העז. אל תאבדו את האמונה. אבל הפעם זה לא המצב. פייסבוק יודעים טוב מאוד שארגוני טרור משתמשים בפלטפורמה שהם יצרו. איך אני יודעת שהם יודעים? כי ארגון "שורת הדין" תבע אותם על שהתירו לארגונים האלה ולמקביליהם להפיץ שנאה והסתה. עתירתם נדחתה מפני שיש חוק בארה"ב, "חוק הגינות תקשורתית", המגן על פייסבוק מפני אחריות אזרחית. בימים אלו מערערים בשורת הדין על ההחלטה, והנושא יידון שוב בבית המשפט העליון בארה"ב. בקרוב נדע מה גובר מבחינת בית המשפט: ההגינות התקשורתית או האיסור על הסתה לטרור. מבחינת פייסבוק אנחנו כבר יודעים מה גובר: לא אכפת להם להפיץ טרור ושנאה, כל עוד הם לא מפסידים מזה.
