סוף־סוף הבחינו כמה מהפוליטיקאים והבירוקרטים המנהלים את המשק הישראלי, ואפילו כמה כלכלנים, כי בעיית הבעיות שלנו היא הפריון הנמוך של רוב עובדי ישראל – כשני שלישים מפריון העובד האמריקני. לא ההיעדרות של נשים ערביות ושל חרדים משוק העבודה, או הפער הגדול בהכנסות, כפי שמקובל לחשוב, הם הגורמים לפריון הנמוך, אלא מיסי החמס שהממשלה גובה והפוליטיזציה של מקום העבודה.
ערבים וחרדים רבים עובדים בכלכלה המחתרתית כדי לא לשלם את מיסי החמס שהממשלות מטילות, ולכן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה סופרת אותם. גם הדרישה של סתיו שפיר למסות את העשירים לא תגרום לעלייה בפריון. אילו העובד הישראלי היה מסוגל להשתכר שכר המאפשר לו לפרנס את משפחתו בכבוד לא היה אכפת לו כל כך שמנהלי הבנקים וחברות הענק היו משתכרים הרבה יותר ממנו.
על אף ההכרה המאוחרת בחשיבות הפריון הנמוך, איש מבעלי הדעה לא הסביר עד היום באופן משכנע מה מקורו. האם הישראלים פחות חרוצים או מוכשרים מהאמריקנים? ודאי שלא, כפי שאפשר להיווכח בהייטק, מגזר שבו ההסתדרות לא הצליחה עדיין להשתלט על סדרי העבודה. במשך שנים הייתה ההסתדרות הגוף המבצע הראשי של שיטת מפא"י המושחתת, והשותפות הזאת אפשרה לה לעשות ככל העולה על רוחה. כל מה שהיא עשתה רק גרם נזקים חמורים לעובדים. מפעלי חברת העובדים ומגזר החקלאות הקולקטיביסטי, שזכו במענקים ובהטבות במיליארדים, היו בעלי התפוקה הנמוכה ביותר במשק עקב החוקים המתקדמים שההסתדרות אכפה. הם פשטו רגל אחת לעשור ושוקמו במחיר מילארדים רבים בתרומות ובמיסים. כשמנחם בגין עלה לשלטון וצמצם את הסובסידיות הם פשטו רגל סופית, ואפילו לא שילמו לעובדיהם פיצויי פיטורים ופנסיה, כי קרנות הפנסיה שנמסרו לניהול ההסתדרות נבזזו.
דוד בן־גוריון הקים את ההסתדרות ב־1920 מפני שללא שליטה בפרנסה של העובד, הוא הסביר בכנות, השיטה הבולשביקית של מפא"י לא הייתה מסוגלת לכפות את רצונה עליו. כדי להשליט את שיטת מפא"י על היישוב ואחר כך על תושבי המדינה, כפה בן־גוריון פוליטיזציה גמורה לא רק על שוק העבודה, אלא על מערכות הביטחון, המשפט, החינוך, הבריאות, התרבות, התקשורת, הספורט ומה לא. לשם כך הוא נזקק לבירוקרטיות ענפות ומסובכות שגרמו למכשולים ולתקלות אינספור, מיררו את חיי התושבים וסיבכו את הכלכלה במבוך חנקני. בירוקרטיות פירושן "שמור לי ואשמור לך", "יד רוחצת יד", "קשרים במקום כישורים", מינוי אנ"ש לשליטה במיזמי מיליארדים שאין להם מושג כיצד לנהלם, בזבוזי ענק ושחיתות.
כשהעובד הישראלי מגיע למקום העבודה הוא חייב להקדיש זמן רב לעיסוק בפוליטיקה, כלומר בתככים ובמאבקי כוח, במקום להתרכז בעבודה. רק בעזרת קשרים עם הוועד הוא יכול לזכות ביתרונות הוותק או בפרמיות ייצור המגיעות לו בגין חריצותו בעבודה. אף שידוע על התככים ההרסניים במקומות כמו נמלי אשדוד וחיפה, שדות התעופה, הבנקים והחברות הציבוריות כמו חברת החשמל, מקורות, הקרן הקיימת לישראל, התעשייה האווירית ומע"צ, עדיין לא קלטנו מה ההשפעה שיש למקומות עבודה רעילים כאלה על הפריון. אנו ממשיכים לקבל בשוויון נפש את המשטר המסואב שבו ההסתדרות הרעילה את מקומות העבודה של הישראלים, וחיבלה בכושרם לייצר ביעילות ולקבל תמורה נאותה על עבודתם הקשה. אפילו עדויות מבפנים כמו זעקותיו קורעות הלב של חיים רמון על הנעשה בהסתדרות, אפילו דברי הזעם של שלי יחימוביץ' כשגילתה כיצד הבחירות בהסתדרות זויפו, אפילו אלה לא שינו את ההסתדרות. כוחה הפוליטי מחסן אותה מכל ביקורת.
בינתיים המומחים למיניהם ממשיכים להסיח את הדעת מהתוצאות החמורות של משטר הדיכוי שההסתדרות השליטה במשק ולטעון שהפריון נחלש בשל פער ההכנסות העצום. פער ההכנסות הוא אכן תופעה מבישה שיש לטפל בה, אך הפריון הנמוך הוא המרחיב אותו, ולא הוא זה שמוריד את הפריון. את בעיית הפריון הנמוך אפשר לפתור רק דרך ריסון ההסתדרות המופקרת, ביטול זכותה לכפות חברות בהסתדרות על עובדים שאינם רוצים לשלם לה מס בכפייה, ומניעת יכולתה לסחוט עוד פריווילגיות וכוח פוליטי.
הבחירות הקרבות מעמידות סכנה שדווקא ההפך מהרצוי יקרה, ושההסתדרות תתחזק. השותפות בין בני גנץ לאבי ניסנקורן, וההתחייבות של כחול לבן להגדיל את התקציבים לגופים ציבוריים ולמשטר הסעד המעוות, יהיו זריקת עידוד עצומה להסתדרות. היא תמריץ את העסקונה שלה להמשיך בפוליטיזציה של שוק העבודה ולהרוס כל חלקה טובה במשק הישראלי.
