שני ראשי חודשים דרמטיים התנקזו השנה ליום אחד. בעוד הלועזי שבהם הביא עמו חגיגיות מהולה בהתרגשות של התחלה חדשה, זה העברי הוריד עלינו עננת כובד ראש מדכדכת ומתח של ערב יום הדין. באיזו נקודת זמן מוקדמת מאוד בילדותו הפרטית והלאומית, הכניסו לראשו של היהודי המאמין את אימת השופט העליון, והורידו לו את הציפיות להמתקת הדין, משל היה פעיל ימין מול עתירת שמאל בבג"ץ. אולי זה קרה במהלך דרשת הרב השכונתי, אולי בעקבות שיחתה של מרצה אורחת שהובאה לאולפנה במיוחד לכבוד ימי התשובה; ואולי זה התחיל עוד אצל הגננת, בין פינת הבובות לקישוטי השופרות והרימונים. ברגע אחד מכונן, מישהו דאג שגרסא דינקותא של ימי הרחמים והסליחות תהלך עלינו אימים, והביא אותנו שלא בטובתנו להמיר את התפילה התמה בהתקפי חרדה עונתיים, ואת קבלת עול מלכות שמיים בתפיסת עול מלכות הרשעה. אנחנו נושאים עיניים לאל המלך הגיבור והנורא – בקטע מחמיא; ובאותה נשימה מתחלחלים נוכח בואם הצפוי של הימים הנוראים – בפרשנות אסונית. עשורים שלמים של שירת "המלך בשדה" לא הצליחו למחות את תחושת המחנק המאיימת שמרגישים רבים וטובים, ואת דימוי הדמון שהלבשנו על אל רחום וחנון.
ראש השנה הפך אצל רבים מדי לשיחת טלפון שנתית ממנהל הבנק שעוקב לנו אחרי המינוס, ויום הכיפורים מצטייר כפקידה חמורת סבר שמודיעה לנו סופית כי חשבוננו הוגבל. אנשים יראי שמיים, שממלמלים תחינות בסגנון חופשי בעת צרה וצוקה וכל נגע ומחלה, נכנסים בתקופה הזו לחלחלה אמונית ומבצעים אקטים דתיים בקפדנות של מוטרדי OCD. דרשנים המתמחים במניית מעלותיו של אל כול־יכול, מייחסים לו לפתע אטימות. בבת אחת הופך בוחן כליות ולב למי שמחפש את המעשים הנלוזים ביותר שלנו, יושב מול התיקים החמורים ומתעלם מהמידע שנגיש רק לו – על המניעים והשורשים של פעולותינו המוצלחות יותר והמשובחות פחות. לשיטתם של רבים, הטוב והמיטיב מסתובב בינותינו במשך ארבעים יום כדי להכשיל ולפסול, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום.
מקורותינו המבורכים דווקא מציגים את הקשר של האל לעם ישראל כיחסים שבין אב ובנו, מלך ועבדו או דוֹד ורעייתו האהובה. גם אם הרעיה הזו פישלה בענק, מזכירים לנו נביאינו, הדוד המאוהב זוכר את חסדיה וסגולותיה, ומחזיר לחיים את חיבורם. ומה עושה הראש היהודי עם האלגוריות הנפלאות האלה? הופך את האב הרחמן לאב מכה ונרגן, שתופס אותנו מאחרים הביתה כשאנחנו מסריחים מסיגריות ועם שישה ציוני נכשל בתעודה. והמלך? הוא מלא הוד והדר, אבל מדובר במלך מהסוג שעורף ראשים כי נכנס לו זבוב למרק. את מתיקות "אני לדודי ודודי לי" הפכנו לחלחלת בעל מכה ורודן, ואת רכות חסד יום הכיפורים לאימת יום הדין.
חשבון הנפש האישי של כל אחד מאיתנו הכרחי, ראוי וחשוב, אבל איך אפשר להביא לשינוי פנימי כשאתה מדמה לנגד עיניך הטרוטות ישות אימתנית וזועפת, שעומדת מעליך בקטרוג תמידי? איך תפלס צעדיך לדרך הטוב והישר, כשמולך ניצב קיר בטון של חוקים מדוקדקים, ומראש ידוע שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא?
במקום להיתפס לבשורה היהודית של אמונה באל אחד, אל עושה משפט וצדקה, הבטן המצפונית שלנו התרגלה לראות בקב"ה שופט בשר ודם הפועל מתוקף לשון החוק המרובעת, ומתבל אותה בגחמות לא ברורות. אלא שהאמונה באל צדק אמורה להזכיר ליהודי שיש לו על מי לסמוך. שהעולם – זה הכללי כמו גם זה הפרטי שלנו – לא מתנהל באיזו אקראיות נטולת היגיון, גם אם ריבונו של עולם מצליח להסתיר היטב את מניעיו החיוביים. כאן, במשפט המלך הספציפי הזה, האקטיביזם השיפוטי שלו פועל תמיד לטובתנו. ואנחנו מתעקשים להישאר מבוהלים.
חשבון הנפש לעולם ידרוש מאיתנו חיטוט לא נעים בכשלים הרב־שנתיים שלנו, ובאלה שהצטרפו אליהם בשנה החולפת. אבל ראוי היה לעשות את בדק הבית הזה תוך קילוף המטאפורות, והנכחה של האל כפי שהוא באמת – לפני האבא, לפני המלך, לפני הדוד: א־לוהים. ככה פשוט, ככה מובן. בלי מניעים נסתרים, בלי ניסיונות להכשיל. הישות הקובעת, ששמה כל אחד מאיתנו על מסלול הליכה משלו, ואותו צריך להשלים במינימום סטיות וטעויות דרך. מסלול לימודים שנועד לתרום לנו משהו, שנצא ממנו שונים מכפי שנכנסנו אליו, אבל שגם דורש מאיתנו לתרום לו משלנו ולהשאיר אחרינו במהלך הדרך מכישורינו ומיכולותינו.
כשהשופט העליון הוא סולל הנתיב שפרגן לנו גם סימון שבילים, ראוי היה שנעסוק בימים אלה הרבה יותר בפענוח המפה, והרבה פחות בדיכוי הרצון להעפיל במעלה הדרך. טעית? חשב מסלול מחדש. אל תעצור עכשיו ותעמוד רועד בצד הדרך. נכון, במהלך הצעידה במסלול המורכב הזה נפלנו לא פעם, התלכלכנו לא מעט, אבל ימי אלול ותשרי הם הזדמנות נהדרת להתנקות מכל הזוהמה הזו בעזרת וידוי ובחינה מחדש, לקום ולהמשיך הלאה – בוגרים יותר, ואמיצים ונחושים לא פחות. זמן אלול הוא זמן מצוין לפתוח מחברות חדשות ובוהקות, להוציא עפרונות מחודדים היטב מהקלמר שעדיין שומר על צבעו המקורי, ולהתחיל ללמוד. אם בעוד שנה המחברות האלה עדיין יהיו נקיות מכל רבב, זה יעיד שלא למדנו כלום. אם נסיים את השביל כשאנחנו עדיין בבגדי לבן, נדע שוויתרנו על המסלול הפורה והמפרה, ומבלי משים, מרוב איסטניסיות רוחנית, ירדנו לגמרי מהדרך. אחרי שנות יראה משתקת, הגיע הזמן לתת לחודש אלול להיות קצת יותר ספטמבר, להירשם על לוח ליבנו כהזדמנות חדשה ולא כאיום משתק.
ימים נוראים שמחים לכולם.
