יום אחד תעלה נבחרת ישראל למונדיאל. איך אני יודע? כי מבחינה סטטיסטית גם אירועים לא סבירים מתרחשים בסופו של דבר, אם אתה מוכן לחכות מספיק זמן. יום אחד יסיימו לכתוב את האנציקלופדיה התלמודית, יום אחד כל הרמזורים בדרך לעבודה יהיו ירוקים, ויום אחד (להבדיל) יהיה לפלסטינים מנהיג חכם. אולי זה ייקח דור או שניים, אבל בסופו של דבר יעמוד להם איזה אִבְּן־מאזן, שיבין שאין להם שום סיבה לסרב להסכם שלום פיקטיבי, שאחריו יוכלו להמשיך בטרור כמנהגם.
העולם דורש מישראל מעשים ומהערבים דיבורים. כבר ערפאת הבין זאת, ובמשך שבע שנים סיפק לָעולם מראית עין של שלום, בלי שוויתר בפועל על שום דבר. למרבה המזל, בשיחות קמפ דיוויד בשנת 2000 קפץ לערפאת היאסר, והוא פוצץ את השיחות וסירב לעסקת החלומות שהציע לו אהוד ברק: יותר מתשעים אחוזים משטחי יש"ע, בתוספת חילופי שטחים, תמורת כמה מילים משורבטות על דף. לוּ הסכים ערפאת, היו יכולים הפלסטינים להמשיך בקלות אחרי כמה שנים לפורר את ישראל בשיטת הסלאמי, כאשר הפעם צבאם יושב במרחק יריית בזוקה מנתב"ג.
איינשטיין אמר ששני דברים הם אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית, והוסיף שלגבי הראשון הוא אינו בטוח. אני מעז לחלוק על איינשטיין ולומר שגם לטיפשות האנושית יש גבול, ובכלל זה אפילו טיפשותם המתמשכת של הפלסטינים. אחד מחוקי מרפי אומר שאומות ועמים ינהגו בהיגיון רק כאשר מוצו כל האפשרויות האחרות; אך אני חושש שהפלסטינים די מיצו את האפשרויות האחרות, ולכן בסופו של דבר יעשו את הצעד ההגיוני מבחינתם, ויחתמו על חוזה שלום מזויף.
אי אפשר להשעין את ביטחון ישראל אך ורק על טיפשותם המדינית של הפלסטינים. אִבן־מאזן מנהיגם העתידי יוותר על המסורת הפלסטינית של נפנופי אגרופים, שפמים מפחידים, קללות בערבית וגולמנות מדינית. הוא יחייך מאוזן לאוזן ויצהיר באנגלית יפה על רצונם הכן של הערבים בשלום אמת. ואני חושש מאוד שביום ההוא הישראלים יהיו מוכנים לתת לו גם את יפו.
אנחנו שאננים מדי לגבי העמדות המדיניות של הציבור הישראלי. הדומיננטיות העכשווית של עמדות הימין בישראל נשענת על שתי רגליים, ושתיהן רופפות להפליא: האחת היא הטיפשות הפלסטינית, שעליה דיברנו, והשנייה היא אדי הדלק האחרונים של זיכרון האינתיפאדה השנייה. היה אפשר לצפות שהאינתיפאדה תְלמד את הישראלים לקח לדורות הרבה; אך הזיכרון היהודי, שהיה בעבר הזיכרון הלאומי הארוך בעולם, הפך בישראל משום מה לזיכרון של סנאפצ'ט. השיבה לארץ מחקה את משאבי הזיכרון הלאומי שלנו; עם חזרתנו לירושלים לקינו בטַפֶּשֶת הר־ציון. העם שעוד זוכר מה עשו לו הבבלים לפני 2,500 שנה, כבר שכח מה עשתה לו עסקת ג'יבריל.
הצטערתי כשהשר ליברמן אסר להשמיע את יהונתן גפן בגלי צה"ל. מעבר לעצם ההגזמה שבתגובה הזו, יש שיר אחד של גפן שחשוב להשמיע ללא הרף: "יהיה טוב". השיר הזה ניסח את סיסמת הקרב של השמאל, מאז ועד היום: "יהיה טוב, רק תצאו מהשטחים". חשוב לזכור את הסיסמה הזו, כי קל לראות ולהראות עד כמה היא מופרכת. בשנים שעברו מאז ששר אותה לראשונה דיוויד ברוזה הקרתה לנו ההיסטוריה הזדמנות נדירה לבחון את התיאוריה הזו, כמו במעבדה. יצאנו פעמיים מהשטחים, פעם בהסכמה באוסלו ופעם בלי הסכמה בהתנתקות, ולא היה טוב אלא רע לתפארת, דם ואש ותמרות עשן.
אחרי כישלון המתן־ומתן עם הפלסטינים הסביר שר החוץ היוֹני, שלמה בן־עמי, לעיתונאי ארי שביט: "אנחנו נמצאים בעימות עם תנועה לאומית שיש בה מרכיבים פתולוגיים קשים… יותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו". תיאוריית גפן־ברוזה, שעדיין מכתיבה את סדר היום של השמאל הישראלי, היא פשוטה מאוד: לנו יש אינטרסים, להם יש אינטרסים, נהיה נדיבים ונסגור עסקה. התיאוריה הזו קרסה בקול רעש גדול, כי הסכסוך איננו על אינטרסים, אלא על זהות. הפלסטינים מגדירים את זהותם באמצעות המלחמה נגדנו, ולכן אינם רוצים שלום. זהויות לאומיות יכולות להשתנות, אבל באיטיות רבה. כל עוד השינוי הזה לא יקרה, כל עוד הפלסטינים לא ילמדו להגדיר מחדש את זהותם באופן חיובי, אין שום טעם לחלום על שלום איתם.
את כל זה צריך לחזור ולשנן ולהזכיר. אסור שהקול הציבורי שלנו יעסוק רק בנתניהו ובזכויותיו הרבות. אסור שנעסוק רק בפולמוסים בני חלוף על אירועי אקטואליה. אנחנו הישראלים אלופי העולם בהדחקת זיכרונות במשקל כבד, אך את הלקח המסוים הזה אסור לנו לשכוח.
