ההיסטוריה האמריקנית גדושה בפוליטיקאים שהחליטו לרוץ בפריימריז מול נשיא מכהן. קמפיין כזה מעולם לא הצליח. מצד שני, בעשורים האחרונים, בכל פעם שנשיא מכהן היה צריך להתמודד מול מועמד רציני בפריימריז, הוא הפסיד בבחירות הכלליות.
שתי העובדות הללו בטוח רצות בימים האחרונים במוחות מנהלי הקמפיין של דונלד טראמפ. הנשיא הצבעוני הצליח לעורר לא-מעט זעם פנים-מפלגתי עוד ב-2015, כשהיה נחשב למועמד לא רציני שיפרוש בשלב מוקדם, וישתמש בפרסום כדי לקדם את עסקיו האחרים. וכבר באותו יום גורלי בנובמבר 2016, כשארה"ב הוכתה תדהמה וטראמפ הוכרז כמנצח מול הילארי קלינטון, היה ברור שמועמד רפובליקני אחר ינסה לערער על שלטונו ב-2020.
הרפובליקני הראשון שהכריז על ריצה נגד הנשיא, כבר לפני כמה חודשים, היה מושל מסצ'וסטס לשעבר ביל וולד. בבחירות 2016, וולד רץ לתפקיד סגן הנשיא של גארי ג'ונסון מטעם המפלגה הליברטריאנית, ונחשב לבעל עקרונות שמרניים, אך מבוגר וחסר כריזמה. וולד לא זכה לתמיכה מרובה, וגם לא לסיקור נרחב.
הבא אחריו היה ג'ו וולש, עליו כתבנו במדור זה לפני שבועיים. למרות בעיות אישיות ומקצועיות משמעותיות של חבר הקונגרס מאילינוי לשעבר, הוא קיבל את תמיכתו של פלג Never Trump בתנועה השמרנית, אבל מאז מועד ההכרזה הרשמי, לא הצליח ליצור סביבו באזז כלשהו.
האם הרפובליקנים אף פעם לא לומדים? ב-2016, אחת הסיבות המרכזיות לניצחונו של טראמפ הייתה ריבוי המועמדים שרצו נגדו – 16, ליתר דיוק. השבוע, כאילו שניים לא הספיקו, הכריז מושל דרום קרוליינה לשעבר, מארק סאנפורד, שגם הוא ירוץ נגד טראמפ בפריימריז – ושוב, ללא תמיכה של ממש או קהל מצביעים ברור. וזה לא הסוף. אתמול פרסמה מנכ"לית HP לשעבר, קרלי פיאורינה, שגם רצה לנשיאות ב-2016, סדרת ציוצים בטוויטר שפורשו כהקדמה לכך שגם היא תכריז על כוונתה להתמודד מול טראמפ.
We abdicate our responsibility to help create a “more perfect union.” And in this country, the citizen, not the President, is sovereign.
— Carly Fiorina (@CarlyFiorina) September 9, 2019
הם לא ינצחו, אבל שורת המועמדים שמתייצבת מול הנשיא המכהן עלולה להחליש אותו מספיק לפני הבחירות הכלליות כדי להביא להפסד צורב שלו ב-2020. זו, כנראה, הסיבה לכך שלא אכפת להם לרוץ ביחד. האם הם יצליחו להביס את טראמפ? לא. האם הם יוכלו לעקוץ אותו כל כך הרבה שהוא יגיע חלש ומתגרד לעימותים מול יריבו הדמוקרטי? יכול להיות.
מותו של כוכב
רוברט פרנסיס "בטו" או'רורק התפרסם באמריקה ובעולם בשנה שעברה כשהחליט לרוץ מול סנאטור רפובליקני פופולרי, טד קרוז, במדינה רפובליקנית ידועה, טקסס. אז חבר קונגרס דמוקרטי, או'רורק זכה לסיקור אוהד ומלטף מהתקשורת ולתרומות בסכומים שלא נראו במרוץ למושב בסנאט. הוא נתפס כסוג של רוק-סטאר, פרופיל שהתאים לעובדה שבצעירותו הוא אפילו ניגן בלהקת פאנק-רוק.
למרות יתרון כספי ותקשורתי מוחץ, או'רורק הפסיד לקרוז. אבל אז, המפלצת שיצרו הממסד הדמוקרטי והתקשורת קמה על יוצרה. או'רורק המובטל הכריז שהוא רץ לנשיאות, בציפייה שדמותו ככוכב עולה במפלגה הדמוקרטית תאפשר לו לסחוף אחריו קהלים גדולים ולהמשיך עם מכונת התרומות המשומנת שנבנתה עבורו בטקסס.
אבל פתאום, בטו כבר לא היה המשיח הליברלי שנלחם נגד השמרן המרושע, אלא הוצג כצעיר שהשתן עלה לו לראש, מועמד נטול ניסיון ממשי שמנסה לעקוף בתור מועמדים ותיקים יותר (ג'ו ביידן, ברני סנדרס) ולבנים וגבריים פחות (קמלה האריס, אליזבת' וורן, קורי בוקר).
הוא נשמע זחוח בראיונות, מתנשא בעימותים ופלסטי כשנאם מול קהל. לאחרונה גוברות ההשערות שבטו יודע שהוא סיים, והקמפיין שלו מעכשיו ועד שיפרוש יהיה מכוון אך ורק להעלאת הפרופיל הציבורי שלו – בתקווה לשחזור מוצלח יותר של הבחירות הסנטוריות בטקסס בפעם הבאה.
