פעם העברתי הרצאה על גיבורי המאה ה־20. הראיתי אז לקהל שתי תמונות, ושאלתי אותם מי אלו. כולם זיהו את האיש משמאל: היה זה ג'ון לנון. אף אחד לא זיהה את האיש מימין. "תראו את סדר העדיפויות המשונה שלנו", אמרתי להם. "האיש שכולנו מזהים, ג'ון לנון, כתב כמה שירים יפים. האיש שאף אחד מאיתנו לא מזהה, נורמן בורלוג, הציל מרעב מיליארד בני אדם".
לפני מאתיים שנה חזה תומאס מלתוס רעב עולמי נורא. האוכלוסייה גדלה בטור הנדסי, אמר מלתוס, אבל כמות המזון גדלה רק בטור חשבוני. במילים פשוטות, למי ששכח את הבגרות במתמטיקה ולא מתגעגע: בני האדם מתרבים מהר, כמות המזון גדלה לאט. תחזיתו של מלתוס הופרכה שוב ושוב, אך באמצע המאה העשרים נדמה היה שהיא עומדת להתגשם. הרפואה המודרנית העלתה את תוחלת החיים בעולם השלישי והקטינה מאוד את תמותת התינוקות. זה היה משמח מאוד, אבל אף אחד לא ידע מאין יגיע מזון לכל הפיות הרבים הללו. רעב החל להתפשט בדרום־אמריקה, בהודו ובפקיסטן. ואז הגיע בורלוג.
נורמן בורלוג היה חוקר חקלאות, שפיתח בנחישות עקשנית זנים חדשים של חיטה, שיהיו פוריים יותר ועמידים יותר למזיקים. בשלב מסוים החל להתמקד בחיטה ננסית, שיש לה גבעול קצר. בטבע יש יתרון לגבעול ארוך, שמסייע לצמח להתחרות בצמחים אחרים על אור השמש; אך בשדה חיטה מתורבת, חבל שהצמח יבזבז אנרגיה על הצמחת גבעול במקום על השבחת הגרעינים. אחרי אלפי הכלאות בין זנים שונים, הצליח בורלוג לפתח זני חיטה המניבים פי ארבעה וחמישה מאלו הישנים.
בשנת 1968 פרסם הביולוג פול ארליך ספר רב־מכר בשם "פצצת האוכלוסין". בין היתר הוא כתב שהמחשבה שהודו תצליח לספק מזון לכל תושביה היא "פנטזיה". בינתיים הזמינה ממשלת הודו את בורלוג להדריך את חקלאיה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1974, כבר גידלה הודו מספיק דגנים לכל אזרחיה, והחלה לייצא את העודפים.
בשנת 1970 זכה בורלוג בפרס נובל לשלום, והוא בולט משכמו ומעלה בחבורת זוכי הפרס הזה. טוב שבין זוכי פרס נובל לשלום יש כמה שבאמת הצילו חיי אדם. בורלוג הציל מאות מיליונים, ויש אומרים מיליארד. אבל הוא ספג גם התקפות רבות. מפעלו זכה לכינוי "המהפכה הירוקה", אך הירוקים המקצועיים, הפעילים האקולוגיים, לא תמיד אהבו אותו. הם טענו נגדו שהוא מחליף את היבולים המקומיים בזנים חיצוניים אחידים, מרושש את המגוון האקולוגי, מביא לסלילת כבישים בשטחי טבע פראיים וגם לכריתת יערות, כדי להוסיף שטחים לגידול חיטה. בורלוג טען כנגדם שההפך הוא הנכון: כאשר כל שדה מניב יבול הגדול פי ארבעה, אין צורך לכרות יערות כדי לזרוע שדות נוספים.
טענו נגד בורלוג גם שהחקלאות האינטנסיבית שלו מביאה להגדלת הפערים בין עשירים לעניים במדינות המתפתחות, בחברות שפעם היו שוויוניות. פעם כל תושבי הכפר היו עניים באותה מידה; היום כמה מהם, שאימצו במהירות את הזנים החדשים, הפכו הרבה יותר עשירים מהאחרים.
בורלוג השיב שחסידי איכות הסביבה הם אנשים מצוינים, אבל הם אליטיסטים אמידים. "הם מעולם לא חוו את התחושה הפיזית של רעב", אמר, "הם עובדים במשרדים מפוארים בוושינגטון ובבריסל. לו חיו רק חודש אחד בתוך תנאי המצוקה של העולם המתפתח, כפי שחייתי אני במשך חמישים שנה, הם היו זועקים לטרקטורים, לדשן ולשיטות השקיה מתקדמות, והיו זועמים על כך שאליטיסטים אופנתיים מן המערב מונעים זאת מהם".
ארגונים בינלאומיים נבהלו מהביקורת, והסירו את תמיכתם מהפרויקטים של בורלוג. השיטות החקלאיות המתקדמות, שהצילו את דרום־אמריקה ואת אסיה, איחרו להגיע לאפריקה. בזמן הרעב הגדול באפריקה של שנות השמונים, בורלוג הזקן התקשה ליישם גם שם את שיטותיו היעילות.
בורלוג זכה לאריכות ימים ונפטר בגיל 95, לפני עשר שנים בדיוק, ב־12 בספטמבר 2009. אפשר להבין למה הוא לא הפך לכוכב תרבות. הוא לא היה יפה, לא היה זמר וגם לא כוכב קולנוע. הוא ניהל חיי משפחה בורגניים, והיה נשוי לאותה אישה במשך 69 שנים. הוא לא מת ממנת יתר בגיל 36 כמו מרילין מונרו, וגם לא התאבד בגיל 27 כמו קורט קוביין. למרות כל החסרונות הניכרים הללו של חייו המשעממים, נדמה לי שיש ערך כלשהו גם בחיים שהוקדשו להאכלת רעבים ולהצלת נפשות, בקנה מידה שלא היה כמוהו בהיסטוריה האנושית. בני אדם עלולים לשכוח אנשים כמוהו, אבל ממקום מושבו בגן עדן, בורלוג יודע עכשיו שא־לוהים זוכר.
