בחירות בחירות בחירות… לא להאמין שזה שוב קורה. אני בקושי יודעת איזה חוג לבחור לילד שלא נופל על החוגים של האחים שלו, או האם ללכת על מגנום או מגנום, אז לדעת מה לבחור בקלפי? שוב?! פעם היינו מצביעים מסורתיים. הייתה המפלגה שרצנו איתה שנים, שעברה אלינו בירושה מהורינו ועברה אליהם בירושה מהוריהם. אבל היום? היום הכול זה שעטנז אחד גדול. מילת המפתח זה חיבורים, שילובים ובלוקים טכניים. ואני בקושי מבינה כבר מי נגד מי ומה בכלל רוצים ממני.
באמת שניסיתי להבין מה המצע של כל מפלגה. בחיי. אבל בעיקר הצלחתי להבין רק מה לא. ואת זה אני מקבלת ברוך השם כל יום בבית. לא גבינה, לא חומוס, לא חביתה. אבל מה כן? אף אחד לא יודע להגיד באמת. לפעמים אני משחקת עם הילדים משחק: בואו נעשה כאילו כל האפשרויות פתוחות בפניכם עכשיו, השמיים הם הגבול, אתה יכול לאכול בסנדוויץ' כל מה שתחלום עליו, משוקולד ועד אנטריקוט. והפלא ופלא, עדיין אין תשובה החלטית, רק התלונה הנצחית: אוף, כל מה שיש לנו לא טעים, וכל החברים שלי מביאים דברים טעימים. הכריך של השכן תמיד ירוק יותר. אבל מה אני רוצה בכלל מהילדים? הם רק מיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים. גם אנחנו רק יודעים להגיד מה אנחנו לא רוצים. מתי בפעם האחרונה בדקנו מה כן?
אז החלטתי לשבת ולחשוב מה כן. מה יש בכל מפלגה שכן מדבר אליי? לצאת ממעגל הקסמים של דובי לא־לא. אולי אגלה שהערכים שכן מדברים אליי נמצאים בכלל במקום לא צפוי. אני לא באה לנסות להשפיע או להטות לאג'נדה פוליטית כלשהי, רק מנסה לעשות קצת סדר לעצמי. כי גם אני, כמו כולם, נכנסתי לתגובות אוטומטיות: אם ההוא התחבר עם ההיא, שבעצם אני לא מכירה אותו, ואם ההם הלכו איתם, שאין מצב בעולם שהם מייצגים אותי, אז נשארתי רק עם ההוא שבכלל פעם היה הם, והם התפצלו והפכו למחנה המחודש ואז התאחדו והפכו לאיחוד הקיבוצי החדש והמחודש. וזהו דוקטור, אני כבר לא זוכרת כלום חוץ ממיגרנה.
"אני מנסה למקד את הילדים: "מה בא לך לאכול? מתוק? מלוח? חם? קר?" והתשובה הקבועה: "לא אכפת לי, בא לי טעים". אוי, כמה שהתסכול והבכי שלהם מוצדק. נראה לי שככה כולנו, פשוט בא לנו כבר לצרוח: "אוף, לא אכפת לנו כבר, רק שיהיה פה טוב"
נחזור לילדים. לפעמים אני לא מבינה אם כבר נמאס להם לאכול כל הזמן אותו דבר או שמרוב הרגלים ישנים הם בכלל לא מוכנים לנסות משהו חדש. אז אני מנסה למקד אותם: "מה בא לך? מתוק? מלוח? חם? קר?"
ניחשתם כבר מה התשובה הקבועה? צדקתם: "לא אכפת לי, בא לי טעים". אוי, כמה שהתסכול והבכי שלהם מוצדק… נראה לי שככה כולנו, פשוט בא לנו כבר לצרוח: "אוף, לא אכפת לנו כבר, רק שיהיה פה טוב".
אז בחיי שהפעם אני מנסה לחפש מה יש בכל מפלגה שתואם את עולם הערכים שלי: דווקא במפלגה שהכי רחוקה ממני מבחינה מדינית יש המון נשים בעמדות מפתח, דווקא במפלגה שרחוקה מאוד מהמגזר שלי יש מצע חברתי חזק על סדר היום, דווקא במפלגה שהמצע הכלכלי שלה לא תואם את שלי יש מועמד או שניים שפעם נתקלתי בהם במסגרות שונות ואני מעריכה מאוד את פועלם, דווקא במפלגה שהיו"ר שלה לא מייצג אותי יש מספר ארבע או חמש שמאוד הייתי שמחה לראות עוד עבודה פרלמנטרית שלהם. דווקא במפלגה לא דתית יש סובלנות ללהט"בים, דווקא במפלגה חילונית יש הרבה מועמדים דתיים ודווקא במפלגה דתית יש פתיחות וסובלנות לדעות אחרות.
אני תמיד נמנעת מלהיכנס לנושאים פוליטיים, לא כותבת על זה, לא מדברת על זה, מפחדת להכניס את עצמי לפינה שלא אצליח לצאת ממנה. אני מדברת על הורות ועל משפחה ועל החיים, משאירה את האקטואליה לאחרים. גם עכשיו אני נזהרת, חוששת, ניגשת לזה לאט־לאט ובצעדים מדודים. אין לי מושג למי אצביע, אין לי מושג מה אני רוצה שיקרה. אני רק יודעת לומר שאני לא רוצה פעם שלישית גלידה. לכן אני פונה לכל הקוראים שלי, במיוחד לאלו שהמוח שלהן צף כמוני בענן לבן של מטרנה וחוץ משעות שינה רצופות לא רוצה עוד כלום. אין לנו זכות לא לממש את הקול שניתן לנו. רבאק, ולו כדי שלא ישאירו לנו שוב את הילדים בבית לעוד יום חופש: צאו להצביע!
revitalv@makorrishon.co.il
