הבחירות האלה מטומטמות. חשוב שמישהו יכתוב את זה בפשטות, אז הנה אני עושה את זה, ברשותכם. הבחירות האלה מטומטמות. הכול מטומטם פה עכשיו. כל המיזוגים והפיצולים וההצהרות וההבטחות והאיומים והמלחמות הקטנות שמטפטפות עלינו פתאום במקרה. הכול מטומטם מטומטם. תמיד הכול מטומטם, אבל לא ככה. הרבה זמן לא הרגשתי כזה טמטום באוויר, וכבר לא ברור על חשבון מי הבדיחה הזאת, או על מה הבחירות האלה בכלל. איזה טמטום.
הפוליטיקאים עם העניבות והחליפות צועקים עלינו, הבחירות הללו חשובות, הבחירות האלה חשובות מאי פעם. אבל האמת היא שהן לא חשובות, הבחירות האלה מטומטמות. הן מטומטמות כמו ילד שמפסיד בזוג או פרט, ואז צועק, עד שלוש. הן מטומטמות כמו ילד שמבטיח משהו, ואז צועק, בשי"ן קו"ף רי"ש. הן מטומטמות כמו התקופה שבה אנחנו חיים, שהיא תקופה בלי תוכן. אלו ימים ללא ליבה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הצבעתי לכנסת, באלפיים ושש. לא היו אז סמארטפונים, אז הגעתי עם מצלמה לקלפי, וביקשתי מאחד המשקיפים לצלם אותי משלשל את הפתק בעיניים בורקות. כל כך התרגשתי להיות חלק מחגיגת הדמוקרטיה הישראלית. כל כך שמחתי לקדם את המפלגה שבה האמנתי. כשהכנסתי את המעטפה לקלפי הידיים שלי רעדו מהתרגשות. אם אני לא טועה, אפילו בירכתי שהחיינו. איזו הגזמה.
אני חושב על הנערות והנערים שיצביעו עכשיו בפעם השנייה בחייהם. מה עובר להם בראש בימים המטומטמים והמהבילים הללו, שמרוקנים את המילים "דמוקרטיה" או "בחירות" ממשמעות. אני חושב עליהם והלב שלי נשבר, בחיי. אולי גם הם התרגשו כמוני, כשהם הצביעו לפני חמישה חודשים. אולי גם הם צילמו את עצמם מחייכים, בתמימות, בשמחה, בתוך הקלפי. אולי גם הם הרגישו כמוני שסוף סוף "זה רציני" ו"זה אמיתי" ו"זה חשוב". ובכל מקרה, הם בטח לא חשבו שהבחירות האלה יסתיימו ככה, בסתמיות מבישה ומטומטמת כזאת. הרי העם אמר את דברו.
"אני ובני הדור שלי כבר לא מאמינים שמשהו יכול לקרות. כל האופקים עכורים. שום דבר לא זז לשום מקום. אין שינוי בכלום, והכול גווע. כל הדברים יגעים, מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש. זו הטרגדיה הדמוקרטית שבה אנחנו נתונים"
אני לא שונא את נתניהו, אף פעם לא שנאתי אותו, למרות שאני שמאלני גדול. אני גם לא כועס עליו, או מאוכזב ממנו. אני חושב שהוא מנהיג גדול ונחוש ומוזר ונטול פרופורציות, שמקפיא את המציאות הפוליטית הישראלית, מרדים אותה בכוח, כדי שכל אויביו וכל מי שחולק עליו יתעייפו ממנו, ומהחיים בכלל. זה נכון שהידיים שלו מלוכלכות מחרחורי מלחמה, ושהטקטיקות השלטוניות שלו מדיפות ריחות טוטליטריים, אבל זה לא מה שמפריע לי בראש הממשלה. מה שמפריע לי הוא הקיפאון הרע שבו אנחנו נתונים.
אני ובני דורי התבגרנו למציאות סטטית ורדומה. ראש הממשלה לא עזב את כיסאו כבר עשור. הוא חנק את המחאה החברתית, כך שאי אפשר לדבר בכלל על יוקר המחיה. הוא חנק את הדיאלוג עם שכנינו הערבים, כך שאי אפשר כבר לדבר, לא על שלום, ולא על מלחמה (היום כבר אין מלחמות, אגב, יש מבצעים). הוא חנק את השיח הפוליטי בישראל, וטיפח דה־לגיטימציה של מחנה שלם. וזה לא שאני מתבייש בזה שאני שמאלני. אבל אני מרגיש שהמציאות הישראלית תובעת ממני להתבייש בכך.
הסטטיות הזו, העייפות הזו, שנתניהו מטפח בקפדנות כבר עשור, חלחלה לנו מתחת לעור. אני ובני הדור שלי כבר לא מאמינים שמשהו יכול לקרות. כל האופקים עכורים. שום דבר לא זז לשום מקום. אין שינוי בכלום, והכול גווע. כל הדברים יגעים, מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש. זו הטרגדיה הדמוקרטית שבה אנחנו נתונים.
שבעים וארבעה חברי כנסת, שנ־ב־ח־ר־ו לכנסת העשרים ואחת, הצביעו בסוף חודש מאי האחרון בעד פיזור הכנסת ובחירות נוספות. והבחירות האלה, הבחירות המטומטמות האלה, הן בסך הכול משל עלוב על המציאות שבה אנחנו חיים. מעין פרפורמנס דמוקרטי מעורר רחמים שהמציאות מעניקה לנו, כדי שנרגיש עד כמה הכול פה רדום.
לכו לישון, חברים. הכול בסדר. אני לא רוצה מחאות, ולא רוצה הפגנות, ולא רוצה בלגן. זה נכון, יש כיבוש, ויש בו עוולות, בסדר, זה נכון, וגם אי אפשר לקנות דירה, בטח, בטח, כן, והביטוח הלאומי הולך לקרוס, בוודאי, כן, נכון, והכבישים עמוסים וצפופים, בהחלט, זה חשוב מאוד, אבל בגדול הכול טוב, לא ככה, הכול טוב, תירגעו, הכול יהיה בסדר. תראו, נתניהו עוד כאן. תירגעו שנייה. תירגעו.
חג דמוקרטיה שמח.
