הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי את ההקלטות של שרה נתניהו היה לנסות להיזכר מתי לעזאזל הייתה התפרצות הזעם האחרונה שלי. לקח לי לא מעט זמן, והאמת שזה קצת מעציב אותי. כבר מזמן לא הייתה לי התפרצות זעם טובה. במובן הזה אני קצת מקנא בשרה נתניהו: היכולת להתעצבן באמת ממשהו לא מוערכת מספיק בעולם הציני שאנחנו חיים בו.
חשתי גם הרבה רחמים. על הצד הנצעק, כן, אבל גם לגמרי על הצד הצועק. כי איך שלא נסתכל על זה, התפרצות כזאת יכולה לנבוע רק ממצוקה אמיתית. מוצדקת או לא? זו כבר שאלה אחרת. אבל רבאק, הלוואי שברזומה שלי יהיה משהו שכל כך חשוב לי שיציינו בכל ידיעה עליי. בנוגע להשכלה, תנו לי להרגיע אתכם: חסרות לי עוד שתי עבודות סמינריוניות לתואר הראשון.
התקשורת משנה בתקופה האחרונה את כללי המשחק. אני לא בהכרח מאשים אותה: שמעתי את טיעוניו של יעקב אילון מוואלה בעד שידור ההקלטה, שאמר "אם אנחנו לא נשדר, מישהו אחר ישדר". אמנם כל אמא שנה ג' הייתה עונה לו אינסטינקטיבית: "ואם כולם היו קופצים מהגג?", אבל אנחנו חיים בעידן תקשורתי נמוך ועלוב, שבינינו – אם כולם היו קופצים מהגג, גם יעקב היה קופץ.
אבל לא זה מה שמטריד אותי. מטריד אותי שבשם הרעב למציצנות ולחדירה לפרטיות של משפחת נתניהו, החשש מהקלטה יהרוג לאט־לאט, בלי שנרגיש, את האופן שבו אנחנו מדברים. את החוצפה הישראלית. את היכולת להיות לא ככל העמים בשיח הבין־אישי. את התבלין הישראלי, שאולי יכול להישמע גס קצת, עצבני קצת, מתלהם קצת, אבל לייצר גם חברה מגוונת, ומשגשגת ומתוחכמת.
לפני שאתם קופצים עליי: נכון, לא נעים לשמוע את שרה צורחת על מועסק שלה, אבל שמעתי בחיי הרבה שיחות טלפון נוראיות. יש אנשים שבאופן כללי הם נפלאים, אבל אם הייתם שומעים אותם באותו רגע הייתם בטוחים שמדובר בפרי אהבתם של רון קופמן, נתן זהבי ויורם שפטל. וכן, אני יודע שהקלטות הכניסו את אולמרט לכלא, אבל במקרה של אולמרט מדובר במעשה פלילי. לא נראה לי שמישהו בשיח הציבורי היה תוקף שידור הקלטה אישית או לא, זועמת או לא, שמתעדת אקט פלילי.
אכן, מדובר באנשי ציבור, או במקרה של שרה – אשתו של נבחר ציבור, אבל מטבעו של העולם מה שמתחיל בנבחרי הציבור מחלחל מטה מהר מאוד. אם להעיד על עצמי, אני מודע הרבה יותר לאיך שאני מדבר עם חברים בוואטסאפ ואיך שאני מרשה לעצמי לדבר עם אנשים בטלפון. אני לא אדם חשוב, וברור לי שהסיכוי היחיד ששיחה שלי עם מישהו תעניין כלי תקשורת כלשהו הוא רק אם מי שאשוחח איתו יהיה מוכר ומעניין, אבל אין מה לעשות, זה משפיע.
וכן, גם אצלי מותקנת כבר חודש אפליקציה שמקליטה את כל השיחות בטלפון שלי. למה? אין לי מושג. אולי כי הדבר היחיד שמפחיד אותי יותר משיקליטו אותי הוא להישאר היחיד בעולם שלא מקליט.
מכל מכחישי השכלתי
אני דור שלישי לשואה, ומצחיק אותי הוויכוח החריף שהתנהל כאן השבוע אם החוק הפולני חצי נכון היסטורית (מחנות ההשמדה הם אכן לא פולניים) או חצי דבילי (הפולנים רצחו יופי גם בלי מחנות). מה שמצחיק אותי הוא הטיעון על הכחשת השואה של הפולנים. זה, כי אין בעולם מדינה שהשואה מוכחשת בה יותר מאשר בישראל.
רק כאן אנשים שהצבא מגן עליהם משווים את מעשי הצבא הזה למעשי הנאצים. רק כאן אנשי הרוח מרשים לעצמם להשתמש כל כך הרבה בדימויים נאציים. רק כאן כל מסתנן עבודה הופך למרדכי אנילביץ'. רק כאן, אחרי בקושי 80 שנה, כל כך הרבה אנשים נוסעים לבלות במדינה שרוב בני ה־100 שעדיין חיים בה שחטו 6 מיליונים מבני עמם.
כשהייתי ילד הציעו לי להצטרף למסע בית ספרי למחנות ההשמדה. ההורים שלי דרבנו אותי לנסוע, אבל סירבתי. עד היום כף רגלי לא דרכה בגרמניה, בפולין ובאוסטריה. אני מבין את מי שנוסעים למקומות האלה כדי להרגיש. אני אישית קופץ לסבתא כשבא לי להרגיש. אבל לפני שאנחנו ממהרים להאשים אחרים בהכחשת שואה, אולי כדאי שנפשפש קצת בעליית הגג שבה אנחנו מאחסנים את המטאפורות שלנו.
הצ'ייסר השישה עשר
אני קצת שמח שכל הסיפור הזה עם יהונתן גפן נגמר בהתנצלות של המשורר, מכמה סיבות. הראשונה היא שאני ממש לא אוהב למצוא את עצמי בצד של ליברמן בדיון ציבורי. הסיבה השניה היא שאני ממש אוהב את גפן. גדלתי על שירי הילדים שלו, וכשבגרתי גדלתי על ספרים אחרים שלו.
אני חלילה לא משלה את עצמי לחשוב שהוא באמת מתחרט על דבריו. זה חלק מהמשחק, ואני מאמין בכל ליבי שגפן אכן מעמיד בשורה אחת את תמימי, סנש ופרנק. אבל אני שמח כי ההשוואה המטומטמת שלו לא גרמה לי לרגע לחבב פחות את שיריו. בדיוק כמו שאני יכול ליהנות מאוד מישיבה על ספה נוחה במיוחד שייצר נגר אנטישמי, ובדיוק כמו שאני יכול להתענג על שווארמה שהכין שף שונא נשים, כך אין לי שום בעיה ליהנות מיצירות המופת של גפן ולדעת שעמוק בלב הוא רואה גבורה באיזו פקאצה בלונדינית שהורידה סטירה לחייל מאופק, אולי מאופק מדי.
אז למה אני שמח שהוא התנצל? דווקא כי אני לא מאמין להתנצלות שלו. כיף לראות שהציבור לא צריך את ליברמן כדי להבהיר לאמן שהוא הסתבך איתו. גפן הבין את זה, וגם אם הוא לא באמת מאמין במה שאני מאמין בו, הוא הבין שיש דברים שכבר פחות סולחים עליהם במחוזותינו. ובמקרה שלו, בדיוק כמו במקרה של דודו אלהרר ואחרים שטינפו את התודעה בשבועיים האחרונים, אם יותר לי להשתמש בפראפרזה ממילותיו של גפן, אני יותר בקטע של הכבש השישה עשר, ופחות בקטע של הצ'ייסר השישה עשר.
וזה המקום לציין שאני מאוהב במוזיקה של קאט סטיבנס, הלא הוא שונא ישראל יוסוף אסלאם, והלהקה האהובה עליי היא להקת המטאל הארמנית System of a Down, שאיך לומר בעדינות, לא משתגעת על מדיניותה של ממשלת ישראל.
למזלי, כשזה מגיע לפוליטיקה, אני נותן למוזיקאים את אותה החשיבות שאני נותן לירקנים. אם אני יכול ליהנות מגמבה של דביל, אין שום סיבה לא ליהנות משיר טוב של אהבל.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
