"אמון זה כמו נייר, ברגע שהוא מקומט קשה מאוד להחזירו לקדמותו". אני פותחת את טורי החגיגי־רגע־לפני־בחירות בציטוט מהסטורי של אופירה אסייג. את הסטורי הנ"ל העלתה אסייג לאחר שהזמר אייל גולן בחר שלא להשיב את ה'עוקב' באינסטגרם אחרי אסייג. תרגום רש"י: הזמר שבשבוע שעבר שוב פורסם תחקיר על ניצול מיני של קטינות שביצעו הוא וחבריו, בחר שלא לראות תמונות של אופירה בפיד האינסטגרם שלו. כלומר להוציא מחייו הווירטואליים את אסייג, שמיותר לציין שמאוד נעלבה מהמעשה הזה.
תקציר הפרקים הקודמים: אייל גולן ואופירה אסייג היו חברי נפש, נמר עבר ביניהם לאחר שגולן החליט לצמצם את מספר העוקבים שלו והסיר אותה מהרשימה. בשבוע שעבר החליטה אסייג להזמין את גולן לאולפן לתכניתה לשיחת סולחה שהפכה לריב מכוער וסגירת חשבון של אסייג מול המצלמות, ומול עיניהם של הצופים הרבים בבית כמובן.
אתם לא מבינים למה אני גוררת אתכם מטה לתחתית הסחלא התקשורתי והאנושי ומכניסה אתכם לקרביה של מריבת אנשים מביכים למדי. אתם אומרים לעצמכם 'אנשים רבים על עוקב טיפשי באינסטגרם', ושואלים: 'לאן עוד יכולה האנושות להידרדר?' כל המריבה הזו נתפסת כפאתט אחד גדול. אבל רגע, אם אני אכניס עכשיו את ז'אן בודריאר, פילוסוף שעסק בחקר התרבות, אתם תקשיבו לי, נכון?
בבחירות 2019 טייק שתיים לא היה שום דבר אותנטי, הן ייצוג של ייצוג שהתרחק מאוד מהרעיון היפה של 'רצון העם'. הן נולדו בחטא ועדיין מדיפות ריח של חטא
סִימוּלָאקְרָה היא מושג מהשיח הפוסטמודרני שנגזר מהמילה הלטינית simulare שמשמעותה "דמיון" או "הקבלה" (הצעת האקדמיה ללשון העברית היא דֶּמִי), ומשמש כאמצעי ביטוי ביקורתי לתיאור המציאות ככזו שבינה לבין ייצוגיה הופר היחס.
בודריאר הגדיר ארבעה שלבים בהתפתחות הקשר בין המציאות לבין הדימוי בתרבות המערבית: שלב ראשון – הדימוי כהשתקפות המציאות, רפרזנטציה. שלב שני – הדימוי כעיוות המציאות, השחתה. שלב שלישי – הדימוי כהסוואה להיעדר, יצירת רושם, מעשה כשפים של הדימוי. שלב רביעי, הסימולאקרה – דימוי חסר קשר מוחלט למציאות; המודל מכריע את דרך ראייתנו את המציאות. לאיש מקוראיי האינטליגנטים אין ספק לאיזה שלב התפתחותי הגיע הדימוי בשנת 2019.
רגע, לא רק אופירה אסייג ענתה לגולן בסטורי השבוע. בניסיון של ראש הממשלה בנימין נתניהו להצדיק את חוק המצלמות הוא גרר לוויכוח הטעון את הסטורי, וניסה לטעון שמכיוון שאנשים כיום מתעדים את עצמם באופן אובססיבי ובעצם "חיים בסטורי" – עוד מצלמה בקלפי, פחות מצלמה בקלפי, לא תשנה מהותית את חיינו. אני חושבת שראש הממשלה מבין שבחירתו של אדם לתעד את חייו ככל העולה על רוחו, טיפשית ומאוסה ככל שתהיה, שונה באופן מהותי מבחירה של הממשלה לצלם את אותו אזרח ככל העולה על רוחה. נתניהו לא מבולבל, הוא רק נחוש לנצח. ההשגות המשפטיות לא היו לטובתו והחוק לא המריא.
אז כל העניין של התיעוד והצילום כבר הופקע מידיהם של הצלמים, כולם מספרים את הסיפור שלהם דרך העדשה וחיים מאחוריה, ולכל צילום ספונטני כזה שבו אנחנו מראים כמה אנחנו מושלמים קדמו עשרות תמונות שפחות חיבבנו, אין פה אותנטיות, יש בחירה של זווית צילום ופילטר וכיתוב סטייל סתם זרקתי עליי כמה אותיות אבל בעצם התייעצתי עם כל מי שהסכים לעזור לי לבחור את הפונט המתאים. אבל אם אנחנו חיים מאחורי המצלמה, המרחב הזה הוא שקר או דמיון? מי מייצג אותנו נאמנה, המציאות או המציאות כפי שאנחנו מביימים אותה, ומה המרחק בין השתיים?
בעולם שבו הדימוי מכריע את המציאות, אסייג וגולן לא רבו רק על 'עוקב'. הם רבו על מהות. האם כל אחד מהם בחיים של האחר. אם אני מבטל עוקב לאדם שהיה חבר קרוב שלי ואני לא רוצה לראות אותו בחיים הווירטואליים, בחיים של הדימוי, שעבר מזמן משלב 1 של שיקוף לשלב 4 ככזה שבעדו רואים את המציאות, גם אם העולם הזה השתגע לגמרי – זה חלק ממציאות החיים שלנו. גם אם היא עולה על כל סטורי.
הפינאלה של הלייב
יום שלישי בלילה לא היה יום טוב לנתניהו. הימין לא ממש התרגש מההכרזה ההיסטורית על החלת הריבונות על בקעת הירדן. שבוע לפני בחירות הספינולוגיה חוגגת. כולם מעלים את רף ההבטחות וההשמצות ולנו רק נשאר לתפוס מחסה. יותר משההכרזה הזו נתפסה כבשורה גדולה שלה ייחלנו אלפיים שנה, היא נתפסה כספין ואף לימדה אותנו דבר או שניים על הלחץ של נתניהו.
הערב הזה לא התחיל טוב ולא המשיך טוב. שעות ספורות לאחר מסיבת העיתונאים הדרמטית הזו שכינס ראש הממשלה, הוא הגיע לאשדוד לכנס בחירות. אזעקת צבע אדום הביאה לפינוי האולם, והתמונות והסרטונים שזרמו לרשתות החברתיות מהאירוע, ובכן, לא מחמיאות לנו בכלל. זה לא כל כך נעים לראות ראש ממשלה מורד מהבמה בגלל צבע אדום. גם אם אתם בשמאל. בכחול־לבן עטו על התיעוד כמוצאי שלל רב וסנטו בו על חוק המצלמות: 'אולי עכשיו נתניהו ישתכנע שיש מקומות שבהם עדיף שלא יהיו מצלמות'. בנימין נתניהו מובהל החוצה מהפריים, והפריים הוא החיים עצמם. ככה זה בעולם שבו הדימוי חשוב מהמציאות. בנימין נתניהו הדימוי מתחיל להיסדק. זה לא כל כך נעים לראות דימוי סדוק.
אבל גם הבחירות־על־בחירות האלו הן כבר דימוי על דימוי, נסו להיזכר ברגעים הראשונים שבהם שמעתם שיש בחירות חוזרות. זה היה נשמע לכם כמו רעיון עוועים מטורף. ואז הוא הפך למציאות. בבחירות 2019 טייק שתיים לא היה שום דבר אותנטי, הן ייצוג של ייצוג שהתרחק מאוד מהרעיון היפה של 'רצון העם'. לא הייתה להן שום הצדקה, הן נולדו בחטא וגם בישורת האחרונה שלהן עדיין מדיפות ריח של חטא. איך אמרה אופירה, בחירות שניות הן כמו נייר. ברגע שהוא מקומט קשה מאוד להחזירו לקדמותו. 
