כדי להבין את המורכבות שבהחלטה על הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה, כדאי להתעמק בפרשיית ספרו של אולמרט. תחילת הפרשה בדיווח שהתקבל במאי 2017, ולפיו אולמרט העביר לעורך דינו כתב יד של פרק מתוך ספר שהוא מתעתד להוציא. "מחוות דעת גורמי הביטחון עלה כי חלק מהסודות הביטחוניים שאולמרט העלה על הכתב ומסר לגורמים שונים הם רגישים מאוד, וחשיפתם עלולה לפגוע ביכולות ובאמצעים של מדינת ישראל. אולמרט כתב בפרקים אלה אודות יכולות מבצעיות ופעולות מבצעיות של יחידות מיוחדות", תיאר השבוע פרקליט המדינה שי ניצן, בהחלטתו שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה לשעבר.
הפשיטה האגרסיבית על משרדי 'ידיעות ספרים' הייתה בוודאי אקט היסטרי וחסר טעם. עורכי ההוצאה, כמו גם אולמרט עצמו, שיתפו פעולה באופן מלא עם רשויות הצנזורה ולא תכננו לפרסם דבר ללא אישורן, וזוהי העילה המרכזית להחלטה על סגירת התיק. אולמרט פעל בהתאם להנחיות הצנזורה, וניצן רומז שהיא האחראית לתקלה שנוצרה. "הטיפול של הגורמים המוסמכים בסוגיית שמירת החומרים המסווגים שכתב מר אולמרט לא היה מיטבי", ציין.
אבל יש כאן נקודה נוספת: ראש הממשלה לשעבר ניצב מול כתב אישום קשה שנפתח במילים "מדינת ישראל נגד אהוד אולמרט". לאחר עשרות שנים של שירות ציבורי הוא מוקע אל עמוד הקלון ונשלח אל הכלא כעבריין. התגובה הטבעית שלו היא רצון עז לספר מחדש את הסיפור, למסגר אותו בהקשר חיובי ולנסות לשקם את שמו שהוכתם באופן חסר תקנה. הצורך לדבר הפך בעבורו לשאלה של חיים ומוות. הבעיה היא שהדמות הזו היא גם מאגר מידע סופר־רגיש, האוצר את הסודות הכמוסים ביותר של המדינה. תמיד אפשר להניף מולו נבוט גדול ולאיים עליו בהליכים נוספים, אבל כשמישהו רוצה מאוד לדבר, קשה עד בלתי אפשרי למנוע ממחשבותיו לדלוף. בעידן ההדלפות הסיטוניות, אפילו אותיות המחשבה פורחות באוויר.
האם השיקול הזה משפיע על ההליך הפלילי? התורה קובעת "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". האפליה בין דם לדם הרסנית, שכן הנחות סלב גורמות לפיחות חמור באמון הציבור במערכת. אולמרט הורשע בצדק, והיה חייב לרצות את עונשו. אבל כן, החשש יכול להסביר את הרגישות הגבוהה. הוא עוד סיבה לכך שהיועמ"ש הנוכחי ישב יותר משבעה נקיים לפני קבלת החלטה עם השלכות כה גורליות.
