פלישתו האלימה של איימן עודה אתמול (רביעי) למרחב האישי של ראש הממשלה מעידה כי גבולות הביטחון העצמי של 'הרשימה המשותפת' נוסקים לאחרונה כפי שלא נסקו מעולם. נראה כי במערכת הבחירות הנוכחית, הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה חותרת למגע מחודש עם מחנה השמאל, והחלה בכך עם הצהרתו המתוקשרת של היו"ר לפני מספר שבועות כי בתנאים מסוימים ישקול הצטרפות לקואליציית מרכז-שמאל.
השבוע הגדיל עודה לעשות והצהיר גם כי הפלת נתניהו וממשלתו, לאור הישגיו המדיניים, על-ידי ערביי ישראל, היא המטרה הפלסטינית הלאומית הגדולה ביותר. הצהרתו ההיסטורית של נתניהו על כוונתו להחיל ריבונות על יישובים יהודיים ביו"ש, תהיה כפי הנראה התירוץ המוסרי האולטימטיבי של הרשימה להמליץ על גנץ לראשות הממשלה.
מה באמת מנסה עודה להגיד ולמי? כדי להבין זאת ראוי לעמוד על הרקע להצהרותיו של עודה.
ההצהרה בדבר הנכונות לשקול הצטרפות לקואליציה ציונית נועדה להפריך את הביקורת החריפה במגזר הערבי נגד נציגיו בכנסת. הביקורת טוענת כי מנהיגי הציבור הערבים פועלים בעיקר לקדם את האינטרסים של הרשות ושל עזה, במקום לקדם פתרונות לבעיות הפנים-חברתיות הקשות של המגזר בישראל. עודה רצה להוכיח כי הרשימה המשותפת מחויבת לטפל באתגרי האלימות, החינוך והדיור של הערבים ולשם כך, מוכנה ללכת רחוק למען ציבור בוחריה, עד כדי הצטרפות לקואליציה ציונית. עודה רוצה גם להציל קולות ערביים מהצבעה ל'מחנה הדמוקרטי' ול'כחול לבן', שכן שתיהן פועלות במרץ במגזר הערבי, וזוכות לקולות הצעירים שאיבדו את האמון בהנהגת הרשימה המשותפת.
ואולם, הצהרתו החדשה של עודה כי ערביי ישראל מחויבים להפלת נתניהו המדינאי המסוכן, מוכיחה שוב לציבור הערבי כי אכן מעייניה של הרשימה המשותפת נתונים לרמאללה ולעזה ולא לבעיות הפנים של החברה הערבית. עודה חייב לכרוך את אתגרי הפנים של אזרחי ישראל עם הסוגיה המדינית כדי להכין את הקרקע להמלצת הרשימה על גנץ לרשות הממשלה ואולי להצטרפות הרשימה לקואליציה בראשותו.
בעיה אמיתית נוספת עם נכונותו של עודה לשקול בחיוב הצטרפות לקואליציה טמונה בעובדה שזכתה להתפעלות רבה בקרב פובליציסטים ופוליטיקאים הרואים בה התפתחות היסטורית דרמטית מבורכת ביחסי ישראל ואזרחיה הערביים וקוראים להזמין את הרשימה המשותפת למו"מ קואליציוני.
אולם אם מחברים את ההתלהבות כלפי ההצהרה ביחד עם החלטותיו הנשנות והמוטות של ביהמ"ש העליון, לאשר את הרשימה המשותפת אך לפסול את ברוך מרזל ואת בנצי גופשטיין, הרי שאנו חוזים בליקוי מאורות חמור המעניק חותמת כשרות לחתרנותן של מפלגות הרשימה המשותפת תחת המדינה ולתמיכתן בטרור. מתן לגיטימציה מוסרית לדגם כזה של מפלגות ערביות רק מעמיק את משבר האמון בין יהודים וערבים בישראל לעבר תהומות חדשים. הערבים ימשיכו להאמין כי בסופו של דבר התמדתם של מנהיגיו ומאמציהם משתלמים, ושניתן לפורר את המדינה היהודית מבפנים. עובדה- היהודים בעצמם מכשירים את השרץ. צודקים הערבים.
הצהרותיו של איימן עודה הן קריאת השכמה אחרונה למחנה הדתי-לאומי ליטול אחריות ליוזמה פוליטית מהפכנית שתשנה את סדרי העולם הישן ביחסי מחנה הימין והמגזר הערבי: שינוי במחשבות ובאמונות שהשתרשו במשך עשורים בקרב הצדדים הקובעות כי אין מנהיגים ערבים שאוהבים את מדינת ישראל ושרוצים בטובתה. יש! הם נמצאים וחיים בתוכנו אבל הם שקופים בעינינו. לא כל המנהיגים הערבים רואים בפתרון הסוגיה המדינית את ראשית צמיחת גאולתם של ערביי ישראל. בקרב הערבים מתערערת בשנים האחרונות התפיסה כי מחנה השמאל, הוא ואין בלתו, בעליה האידיאולוגיים של תפיסת הדו-קיום. נסדקות אף הנחות יסוד שמחנה השמאל ביסס וליטש עם השנים כי הימין הדתי רווי בגזענות ושנאת ערבים, ופעילי ציבור מגלים סקרנות גוברת והולכת כלפי הציונות הדתית והיהדות.
אחרי מערכת הבחירות שבשער, ראשי הבית היהודי חייבים להתחיל לחשוב על חלופות לשיח הזכויות החילוני שלכאורה מגן על הציבור הערבי. שיח החובות היהודי כלפי המיעוטים הוא דוגמא לכך. אבל לא רק. לשני הצדדים רב המשותף בתחום התרבות, המסורת והדת, הנוגע לשאלות של חינוך לערכים, מסורת ומשפחה וקהילה, אתגרי המודרנה והטכנולוגיה.
על המצע הערכי הזה צריכים ראשי הימין הדתי להצמיח, לעצב שפה אידיאית ופוליטית חדשה עם האזרחים הערבים. ראשי מפלגות הימין צריכות להעז ולנקוט בשורה של צעדים בוני אמון כמו ראיונות לתקשורת הערבית, מפגשים מתמשכים עם ציבור גדול של אנשי חינוך ודת, פעילים חברתיים, קבוצות נשים, ראשי רשויות, אנשי אקדמיה ועוד. ומעל לכל, לתמוך בדגם חדש של הנהגה ציבורית ופוליטית, מוכשרת ופורצת דרך, שתבנה את השפעתה בקרב הציבור הערבי ותשיג את אמונו בדגם יחסים עם מחנה הימין, ולבסוף תגיע אל בית הנבחרים כדי להוות חלופה ראויה להנהגה הערבית העוינת את המדינה היהודית-דמוקרטית. למרות שיעור התמיכה הקטן יחסית בקבוצות אלה היום, גיבוי להן וסיוע בקידום סדר יומן הפוליטי, עשוי להתברר כהשקעה הפוליטית הכדאית והמוסרית ביותר בבורסת הפוליטיקה היהודית-ערבית.
