זה טור שמופנה לכל מי שרוצה לבעוט. שנמאס לו, שמגעיל לו, שהחליט שהפעם הוא לא יוצא להצביע כי אין סיבה, שרוצה להעניש את הפוליטיקאים כי הם לא מספיק טובים, מוכשרים, חזקים, מאוחדים (מחק את המיותר). זה טור שמופנה גם לכל מי שמכיר מישהו שרוצה לבעוט. שלא רוצה לצאת מהבית, שלא רואה סיבה להתאמץ, שהבת או הבן הסטודנט שלו לא רוצה לנסוע מהאוניברסיטה הביתה למקום ההצבעה כי זה רחוק.
תקשיבו טוב. פעם בארבע שנים, או שלוש שנים, או שלושה חודשים, נותנים לכם לקבוע קצת איך ייראו החיים שלכם. כמו שאתם כותבים סטטוס בפייסבוק כדי להשפיע, או משתפים סרטון ומרגישים שהשפעתם קצת, או כותבים תגובה זועמת כי אולי מישהו יראה או יקשיב. פעם אחת נותנים לכם את הכוח לעשות את זה על אמת – להחליט איך החיים שלכם ושל הילדים שלכם ייראו. אנחנו אוהבים להתלונן ולתת עצות איך צריך לעשות ומה לעשות, עכשיו יש לנו כוח להשפיע.
עד כמה הקול שלכם משמעותי?
בשנת 2000 נערכו בחירות לנשיאות ארה"ב, ואל גור הדמוקרטי הפסיד לג'ורג' בוש הרפובליקני. ההפרש היה קצת יותר מ־500 קולות לטובת בוש. במדינה של כ־280 מיליון איש (נכון לשנת 2000), מי שקבע את זהות הנשיא היו 537 אזרחים תושבי פלורידה. לא צריך להרחיק 19 שנה ומאות קילומטרים כדי להבין עד כמה משמעותי הקול שלכם. בבחירות האחרונות חסרו 1,454 קולות למפלגת 'הימין החדש' כדי לעבור את אחוז החסימה. עד כמה משמעותי הקול שלכם? הקולות הללו היו ההפרש בין יציבות לערעור, כי אילו המפלגה הייתה עוברת את אחוז החסימה כבר הייתה לנו ממשלת ימין מתפקדת, והבחירות המיותרות האלה היו נחסכות. חסר היה גם קול אחד להכניס את עמית הלוי, המנדט ה־36 של הליכוד, לכנסת. קול אחד.
"את לא נצח תחיי באורו של ברק", כתב אלתרמן ב־1949 על הכנסת הראשונה, שעליה צבאו אלפים כדי לצפות בריבונות היהודית מוזנקת. "גם לך עוד נכונו בעין ימי חול ונמנום וויכוח של סרק, בלי תזמורת ובלי שנות אלפיים… לו תמיד תזכרי את ימי החזיז בם ניצבת ראשונה מול רואייך. ומגע השגרה את לחך לא יניס". לא כל פעם היא הפעם הראשונה, ידע אלתרמן כבר אז, וזה בסדר. ככה זה בדמוקרטיה, ככה זה כשרצים למרחקים ארוכים.
מכל עבר אני שומעת את המיאוס, את הכעס על בחירות מיותרות, את האדישות ו"מה זה משנה". זה מובן לאור הנסיבות העגומות של הבחירות הללו, אבל אל תעשו לעצמכם הנחות. במדינה הקטנה שלנו, שנמצאת בלב הג'ונגל המזרח תיכוני, כל בחירות הן גורליות. ככה זה. אנחנו לא מצביעים על מאבק בהתחממות הגלובלית, אנחנו מצביעים על הביטחון שלנו במרחב, על הגבולות שלנו, על הבית שלנו. על הבסיס של הבסיס, וכאן אין מקום לפינוק.
ההוא שנמאס לו מביבי כי כמה אפשר, ההיא שרוצה להעניש את 'ימינה' על הקמפיין החלש שלהם, ההם שסולדים מרפי פרץ וזה מסמוטריץ' – מימין או משמאל, מהדתי יותר או הליברלי יותר, ההוא שלא מרוצה מהטיפול של נתניהו והליכוד בעזה, ההיא ששקד לא עשתה מספיק מהפכה במשרד המשפטים לדעתה, ההם שלא חושבים שממשלת הימין טיפלה מספיק חזק בטרור. כל אחד והלהט הצודק שלו, ולכל אחד יש נקודה. אבל זה, ידידיי, פינוק.
"מגיע לנו להיות קצת באופוזיציה" זו אמירה שלא זוכרת מה היה פה כשבאמת היינו באופוזיציה. כשניסינו לדבר אבל הושתקנו, כשניסינו לזעוק על אוסלו ברחובות אבל נכשלנו. ומשום מה, בשנים האחרונות, ההצבעה הכי מגניבה הפכה להיות "הצבעת מחאה". זו הצבעה של פריבילגים, כי היא מהמרת על העתיד רק כדי להשיג סיפוק רגעי של נקמה בכל מי שלדעתנו לא עשה מספיק. תגידו, השתגענו? את הדרישות שלכם מנבחרי הציבור תעשו תוך כדי – כי לרוב אכפת להם מכם. תעשו את זה ברשתות החברתיות, במפגשים, במכתבים עם בול. אבל מי שרוצה השפעה, ואפילו הקטנה ביותר, שלא ישאף לאופוזיציה.
אני רוצה לעודד אתכם להסתכל על התמונה גדולה. זה לא טור געוואלד, זה טור שמתיימר לתת קצת פרספקטיבה. כי בפוליטיקה אין אידיאלי, יש טוב וטוב יותר, יש רע ורע יותר. הכול משחק של חלופות, ולא של מציאות מושלמת. ובמציאות הזו צריך לחשוב מי אתם רוצים שינהיג ומי אתם רוצים שימשוך, מי אתם רוצים שיהיה בראש ומי אתם רוצים שיהיה בקואליציה, מה יהיה הדי־אן־איי שיוביל את החיים שלנו בשנים הקרובות.
יוזמה או בלימה
לפני כמה שנים נפגשו אנשים בולטים מההתיישבות ביו"ש עם יאיר לפיד. לא אסגיר את כל תוכן הפגישה, רק אציין שהיא הסתיימה בנאום "אתם לא תלמדו אותי מהי ציונות" של לפיד. זה מה שמחכה מעבר לפינה. בִּמקום הלא־מושלם האוהב של נתניהו, נקבל את הכתף הקרה של לפיד, שקורא להתנתקות שנייה ביו"ש (היפרדות, בלשונו). זה נראה לנו רחוק, אבל זה יכול לקרות בשנייה. קל מאוד לעשות מהלכים חסרי אחריות, קשה עד בלתי אפשרי לתקן אותם.
האם אתם רוצים ריבונות או התקפלות, האם אתם רוצים נסיגות או הקפאות, פיתוח כבישים ותשתיות ביו"ש או המשך המצב הרעוע והתקוע? האם אתם רוצים שינוי בבג"ץ ובעודף המשפטיזציה שפשתה פה, האם אתם רוצים המשך פריחה בינלאומית תוך עמידה על העקרונות שלנו ולא כניעה? אתם מוכנים לניסויים בבני אדם, שמחכים מעבר לפינה? האם אתם רוצים מדיניות כלכלית אחראית (פחות או יותר) כמו היום או מדיניות מפונקת וחסרת אחריות שמציעים במפלגות השמאל? ובנוגע לעזה, הגנרלים שהובילו את צוק איתן ואת המדיניות הצבאית כלפי הרצועה בשנים האחרונות הם אלה שכרגע נמצאים כחלופה לנתניהו. מישהו באמת חושב שהם יעשו משהו אחרת? שיש להם פתרון קסם להפקרות בדרום?
נכון שלא הכול מושלם בממשלת הימין, רחוק מכך; אבל בממשלת ימין היוזמה היא שלנו, ואז אפשר גם לקטר כשלא עושים מספיק (ולא עושים מספיק), אפשר ללחוץ ואפשר להשפיע. אם תהיה ממשלת שמאל, או מרכז־שמאל – היוזמה תעבור לצד השני. ואנחנו? נעבור לקרב בלימה, נפגין, נדביק סטיקר, נבכה ונתפלל. 
