ח"כ מיקי זוהר ניסה להעביר ביום שני את חוק המצלמות בוועדה המסדרת שהוא עומד בראשה בכנסת. זוהר ביקש להשיג פטור מחובת הנחה של החוק, וניהל על העניין הזה מלחמת דמים, כאילו עתיד המדינה תלוי במצלמות בקלפי. הוא ידע שמדובר בספין, בניסיון נוסף להציב סדר יום מול אויב דמיוני ומרושע שבא להטות את תוצאות הבחירות. הוא קיווה שהעסק יעבור, ואז תהיה למדינה עוד נושא שולי לעסוק בו במהלך הקריאה השנייה והשלישית בכנסת, ואחר כך בבג"ץ.
הסיפור נפל, זמנית. ליברמן הצטרף לאופוזיציה והשליך בעצם את חוק המצלמות לפח, אף על פי שיום קודם לכן הוא תמך בו בהתלהבות יתר. תכף נחזור אל ליברמן. בינתיים זוהר נעל את הישיבה בוועדה המסדרת. החיוך שלו הזכיר את החיוכים של רון קובי, ראש העיר טבריה, בכל פעם אחרי שתקציב העירייה שלו לא עובר. זה לא נעים, אבל זה לא נורא. אנחנו ממשיכים הלאה. קדימה אל הסחריר הבא.
שלשום הסיפור אכן קם לתחייה. ראש הממשלה נתניהו הגיע לכנסת כדי להעלות את חוק המצלמות לקריאה ראשונה אף שלא היה לו שום סיכוי לעבור. נתניהו עצמו היה אחרי עוד יום מרתק שבו הרביץ שניים־שלושה ספינים על בקעת הירדן וריבונות על יישובים יהודיים ביהודה ושומרון, ועוד חילוץ מביך מעל הבימה באולמי לה־וידה באשדוד, שגם הוא הפך לקרב גרסאות וטענות הפוכות. ראש הממשלה נתן במליאה נאום חד כדרכו. כאשר ירד מהבימה התנפל עליו ח"כ איימן עודה עם סמארטפון ביד. עודה רצה להדגים לנתניהו – בהגזמה פראית כמובן – איך מרגיש מצביע בקלפי אם הוא עומד תחת איום של מצלמות.
מיקי זוהר תפס שסיפור המצלמות עוד לא מת. הוא הפך בן רגע למאבטח שבא לסוכך על ראש הממשלה מפני עודה, שאותו הוא כינה טרוריסט. התקרית בכנסת הפכה עד מהרה לסיפור לאומי, כיאה לבחירות על סף הפרובוקציה והאלימות, ובהתאם לרצונו של ראש ממשלה שמחפש לעצמו אויב, עודה בא ומשחק לידיו. התמונות של עודה המתקרב לראש הממשלה בפוזה שנראתה מאיימת, שודרו והופצו בכל מקום אפשרי. אנשי נתניהו שאלו בקול רם איך זה שאין מאבטחים ששומרים על ראש הממשלה גם בתוך אולם המליאה. הרי גם בין ספסלי האופוזיציה מסתובבים מחבלים, לא?
הוא לא באמת רוצה
זו הייתה מערכת הבחירות, קיץ 2019. ניסיון שקרי מתמשך לתפוס כותרות בכל מחיר, כדי לסובב את הדיון לטובתך. במדינה הזו יש ארבעה אנשים שיודעים לעשות בחירות, ועל שמם רשומים ההישגים הגדולים ביותר בקלפי בשנים האחרונות: נתניהו, כמובן, יאיר לפיד (שעשה 19 מנדטים בבחירות 2013), ליברמן (שהשיג 15 מנדטים בבחירות 2009) ואריה דרעי (שגרף 19 מנדטים בבחירות 2009). האחרים הם נטולי ניסיון או כישרון ובמקרים רבים חסרי מושג. המערכה הזו שייכת לנתניהו ולליברמן. לפיד מנסה, אבל נשרך קצת מאחור, אולי בגלל שותפיו, שלא מתאימים למרוצי בחירות.
נתניהו הוכיח השבוע שוב כי הוא השחקן המניפולטיבי הטוב ביותר בשטח. ראש הממשלה השתלט על סדר היום, ולא נתן ליריביו בכחול־לבן רגע לנשום באופן עצמוני. הוא תפס את כל המרחב, כל שעה וכל דקה. האירוע ביום שני בכפר המכבייה יכול להילמד בבית ספר גבוה לספינולוגיה. בבוקר הודיע נתניהו שיישא הודעה "דרמטית". מדינה שלמה, תקשורת פתיה וגם ועדת בחירות חיוורת נכנסו לתוך הסחריר הזה. במשך שעות עסקו כולם בניחושים והשערות על תוכן ההצהרה של נתניהו. בחמש בערב הוא דחה את כולם בשעה נוספת. למה לא להגביר את המתח ולמשוך עוד זמן יקר של ציפייה?
בשעה 18:00 נתניהו עלה לאוויר עם ההצהרה שלו על החלת ריבונות על בקעת הירדן ועל היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. זה כמובן טוב לקמפיין בחירות רב־תחבולות וסחרירים, אבל זה לא יקרה, בטח שלא ביהודה ושומרון. נתניהו יכול היה להילחם על הריבונות הזו ולהחיל אותה לפני הרבה זמן, ולטעון בצדק שהוא פועל על פי מצע הליכוד. בכנס באשדוד סיפר נתניהו כי הוא לא יכול היה לעשות את זה קודם בגלל הנשיא ברק אובאמה. הנה עוד בדיה. הנשיא טראמפ מכהן בתפקידו מאז ינואר 2017. עוזריו הקרובים, בעיקר השגריר דיוויד פרידמן, הם שוחרי ריבונות על היישובים היהודיים הרבה יותר מנתניהו עצמו. סביר להניח שהדברים יבואו לידי ביטוי בתוכנית המאה של הממשל.
אבל נתניהו לא רוצה להחיל ריבונות על השטח. הוא מספיק חכם כדי לדעת מה המשמעות של סיפוח 2.4 מיליון ערבים למדינת ישראל. הוא יודע כמה ובמה תעלה שליטה מחודשת על האוכלוסייה הפלסטינית העוינת. בסתר ליבו הוא מברך על הסכמי אוסלו, שיצרו סוג של הפרדה בין העמים. נתניהו לא רוצה לספח, אבל הוא גם לא מעוניין לוותר על השטח. נתניהו רוצה לצלם את המצב הנוכחי ולנהל את הסכסוך מול אבו־מאזן וחבריו – שגם הם לא רוצים מדינה פלסטינית, אם להסתמך על ההרצאות של הפרשן החשוב ביותר לענייני ערבים כיום, אהוד יערי.
הכול, מתברר, אחיזת עיניים.
כל העולם במה
נתניהו הוא לא היחיד, כאמור. גם ליברמן הוא מלך ההטעיות. כל הסיפור שלו הוא הצגת תיאטרון גדולה, והוא הרי חובב הז'אנר הדרמטי. מה שמעניין אותו הוא הליהוק, ההפתעה, המערכות הסוערות, המתח, המסך שעולה ויורד, מחיאות הכפיים. התוכן לא חשוב, רק האקשן והתגובות בקהל. פעם ליברמן נכנס בערבים, פעם בשמאלנים, פעם בחבריו המתנחלים, פעם בתקשורת ופעם בחבריו במפלגה, שכמה מהם הוא סילק מהכנסת בשיחת טלפון של דקה וחצי. יש גם אחרים שחסו תחת כנפיו, הסתבכו בפלילים, ריצו תקופות מאסר או שעומדים להישלח לכלא.
הסיפור החרדי שעליו ליברמן מבסס את קמפיין הכזבים שלו נולד במקרה, כי הוא נוח לליברמן ברגע זה. החרדים, שהפכו לפתע לאויב, היו החברים הטובים ביותר שלו. הוא עשה איתם עסקאות פוליטיות בממשלה, בכנסת ובערים השונות, מירושלים ועד ערד וצפת. אין כמעט בן או נכד של אדמו"ר חשוב שליברמן לא נפגש איתו. חוק הגיוס, שעליו הוא גורר מדינה שלמה למערכת בחירות, הוא עוד בלוף, שבינתיים נשכח קצת ולא במקרה. כאשר היה שר ביטחון, ליברמן עצמו אמר לחבריו החרדים כי הצבא לא רוצה אותם ולא צריך אותם. חוק הגיוס הוא בעיקר אמתלה שסייעה לליברמן לצאת למסע הרפתקאות פוליטי וחסר שחר שסיפק לו עניין ומתח, על חשבון כולנו. באופן אישי הייתי שמח אילו הוא היה משלם בקלפי על ההפקרות הזו.
ובכלל, הייתי מציע לכולם לצאת לקלפי. הרבה אנשים אומרים שאין להם במי לבחור. יש לי הצעה: תבחרו במי שאתם חושבים שהתייחס אליכם באופן ענייני, אמיתי, בגובה העיניים ולא סובב אתכם במרמה וכחש. אם אין במי לבחור, תצביעו לפחות בעבור האנשים הישרים. נשארו עוד כמה כאלה. 
