הצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע על כוונתו להחיל את הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ועל היישובים ביהודה ושומרון היא גנבת דעת מתוחכמת, פוליטית ומדינית. זו הייתה אחיזת עיניים מתוכננת היטב שהיו בה לפחות שתי שכבות מבחינת התוכן, אחת גלויה ואחת מוצנעת, ושנועדה לפחות לשלוש מטרות.
מבחינת התוכן, כל מי שהקשיב להצהרה של נתניהו לא היה יכול שלא לקבל את הרושם שזו תוכנית חד־צדדית. נתניהו הקפיד להציג אותה כמצע מדיני מפלגתי, כתוכנית עבודה שהוא מתכוון לייישם באופן עצמאי מיד כשתוקם ממשלתו החדשה. הוא טשטש את הקשר שלה לתוכנית השלום של טראמפ. הדגשת הכוונה להחיל את הריבונות בבקעת הירדן מיד לאחר הבחירות, בלווי הפירוטכניקה של המפה, נועדה גם היא ליצור רושם כזה. ניכר שכך גם הובנה הצהרתו במערכת הפוליטית. מהצד הימני של המפה הפוליטית, למשל, רוב התגובות התייחסו בעיקר לאמינות ההצהרה, הזהירו שזו הבטחה שנועדה לצורכי בחירות בלבד וטענו נגד נתניהו שהיה יכול לבצעה מזמן, בהנחה שזו תוכנית חד־צדדית.
ברובד מוצנע יותר, אבל בהחלט לא מוסתר לחלוטין, הודיע נתניהו שיישום התוכנית תלוי בתיאום עם ארה"ב וממילא באישורה. הוא גם דיבר על שתוכנית השלום של טראמפ תיחשף מיידית, בתוך ימים ספורים אחרי הבחירות. הוא לא אמר במפורש שתוכניתו היא חלק מתוכנית השלום של טראמפ, אבל אזכור "עסקת המאה" של טראמפ בתוך ההצהרה, ויותר מפעם אחת, נועד לאפשר לו לומר בעתיד שעליה הוא דבר.
מכאן למטרות ההצהרה. הרובד הגלוי נועד לאוזניים של בסיס הבוחרים הימני של נתניהו, ובמיוחד לאנשי הציונות הדתית וההתיישבות. הצנעת העובדה שזו לא תוכנית עבודה חד־צדדית אלא הסכם אפשרה לנתניהו להימנע מלדבר על מה שמקבלים הפלסטינים, על המחיר. הטשטוש הזה נועד להחביא את המסקנה שהיישובים אמורים להיוותר על פי התוכנית כאיים מבודדים בתוך ים של ריבונות פלסטינית, על כל המשתמע מכך. הרובד הגלוי נועד לשאיבת קולות מימינה, ולמניעת בריחת קולות מהליכוד אליה.
המטרה של הרובד המוצנע, שמביא למסקנה שמדובר בעצם ב"עסקת המאה" של טראמפ, הוא מעשה ההונאה הגדול יותר, המדיני ולא רק הפוליטי. כשאמר נתניהו שהסיבה שהוא מצהיר על מדיניותו לפני הבחירות היא רצונו לקבל אישור מהציבור על הסכמתו לה, והדגיש זאת בנאום חזור והדגש, הוא בעצם החתים את הציבור על צ'ק פתוח, שמי שחתום עליו איננו יודע על מה הוא משלם וכמה. בעתיד יוכל נתניהו לטעון שניצחונו בבחירות, אם אכן ינצח בהן, הוא מנדט מפורש של הציבור ליישם את עסקת המאה, ושהבחירות היו בבחינת משאל עם עליה.
אבל הייתה בהצהרת הכוונות הזו עוד מטרה, והיא נחשפת מההודעה שתוכנית השלום של טראמפ תפורסם מיד אחרי הבחירות. הפרסום במועד הזה נועד לתת לכחול לבן בכלל, ולבני גנץ ואנשיו בפרט, לגיטימציה מלאה להצטרף לממשלתו של נתניהו, למרות כל מה שאמרו עליו במשך שתי מערכות הבחירות. הם הרי לא יוכלו להרשות לעצמם לנהוג בחוסר אחריות ולהחמיץ את "ההזדמנות לשלום". הכוונה לפרסם את תוכנית השלום עוד לפני הקמת הקואליציה מלמדת שהיא נועדה להיות הבסיס שלה. הקואליציה שמתכנן נתניהו נועדה ליישם את תוכנית השלום שלו ושל טראמפ, ולשם כך הוא חייב את גנץ בממשלה ואת ימינה באופוזיציה.
לו באמת היה בכוונתו של נתניהו לפעול באופן חד־צדדי, אפשר שהיה בהצהרה שלו פיתוי גדול; כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן. אבל כחלק מהסכם שלום, כוונתו של נתניהו להחיל את הריבונות רק על היישובים ולהותיר אותם כאיים באוקיינוס פלסטיני היא מסוכנת (אלא אם כן התוכנית מכילה מנגנון הפעלה חד־צדדי במקרה של סרבנות פלסטינית). הוא עצמו דאג להסתיר ולטשטש את הכוונה הזו. ההכרה הסופית ב"עם הפלסטיני" ובזכויותיו ההיסטוריות בארץ ישראל, הכלולה ממילא בכל הסכם שלום, בניגוד לצעדים חד־צדדיים, היא פשיטת רגל מוסרית מושלמת.
גם העיתוי הוא חלק ממעשה הונאה: לא במקרה חשף נתניהו את התוכנית ימים ספורים לפני הבחירות, מה שאינו מאפשר להיערך נגדה או לדון בה ברצינות, ומחייב את הבוחרים לחתום על צ'ק פתוח.
בנסיבות הללו נראה שעל אנשי ימינה לשקול היטב אם למהר להמליץ על נתניהו לראשות הממשלה לאחר הבחירות. עדיף שימתינו לפחות עד שתפורסם התוכנית לפרטיה; להם אסור לחתום על צ'ק פתוח לנתניהו. הנסיבות שהשתנו, ומעשה התרמית הזה בדקה ה־90, נותן להם לגיטימציה מלאה לא להמליץ עליו למרות התחייבותם, במיוחד נוכח החשש שנתניהו מתכוון להשתמש בהמלצתם רק כדי ליצור קואליציה עם גנץ, ולהותיר אותם בחוץ.
