"ניר, אתה צריך להתעורר על החיים שלך דחוף, דחוף, דחוף. בגיל שלי אני קרוב יותר לילדים שלך מאשר אליך, ואני אגיד לך משהו בצורה הכי כנה בעולם. אין לי אבא. אני לא בקשר איתו כבר המון שנים כי הוא החליט לעזוב את הבית. יש מצב גדול שאחרי הסיפור הזה הילדים שלך לא ירצו להיות איתך בקשר, וגם אשתך. למה? כי אתה שומר על זכות השתיקה בשביל כמה עסקנים ששומרים על הישבן שלהם אבל לא על שלך. ההשלכה פה מעבר לפלילים וכלא. התא המשפחתי שלך נמצא בסכנה בעקבות אותה פצצה שאמרתי לך שתגיע בזמן הקרוב מאוד… ביום שבתך תסיים את התואר, אתה לא תהיה שם. אתה תהיה כלום ושום דבר".
תמלילי החקירה של עדי המדינה ניר חפץ וארי הרו שפורסמו השבוע (ב'ידיעות אחרונות'), ממחישים את הלחץ הנפשי הכבד שהפעילו חוקרי להב 433 על חפץ והרו, כדי שיסכימו לחתום על הסכמי עד מדינה ולהעיד נגד נתניהו. בהמשך פרסם עמית סגל תמלילי הקלטות של שאול אלוביץ' המשקפים את המאמצים שעשו החוקרים כדי לשכנעו להעיד נגד ראש הממשלה בתיק 4000.
מתברר שהחוקרת שלחה את אור אלוביץ', בנו של שאול, ללחוץ על אביו להפליל את נתניהו תמורת הבטחה שהדבר יזרז את שחרור בנו ממעצר, וכן שישכנעו להחליף את עורך דינו ז'ק חן – זאת לאחר שהמשטרה הבינה שהוא שמונע מאלוביץ' להסכים להפוך לעד מדינה. השיחה בין הבן לאביו התקיימה והוקלטה בחדר היוועצות. בכל מתקן כליאה או מעצר קיים חדר כזה שבו נפגשים עורכי הדין עם העצורים, ועל פי חוק אסור למשטרה להקליט את השיחות בו, שכן הן מוגנות בחסיון עו"ד־לקוח – חיסיון כה חמור שאפילו בית משפט לא יכול להסירו.
אלוביץ' מספר לבנו כי "הם הרגו אותי עם העד מדינה, שזה יעזור לכולם (הכוונה למשפחתו שעצורה)… אמרתי לו, אני צריך לשקר כי אין לי על מה להיות עד מדינה, לא ביקשתי שום דבר ולא הובטח לי שום דבר ולא הוקלט שום דבר, ואין לי הוכחה לשום דבר… הרגו אותי להיות עד מדינה… אין לי על מה להיות עד מדינה, זהו".
לאחר הפרסומים הוציא היועמ"ש מנדלבליט מכתב ובו דחה על הסף את הטענות. לדבריו, ההקלטה נעשתה במתקן משטרתי ולא בחדר היוועצות, הדברים שאמר אור אלוביץ' לאביו לא היו ביוזמת החוקרים, והחוקרים הבהירו לנחקרים כמה פעמים שהם נדרשים לומר את האמת בלבד. מנדלבליט חתם את מכתבו בעקיצה לתקשורת: "יש לנהוג משנה זהירות בכל הקשור לפרסומים חלקיים של חומרי חקירה, שבאופן טבעי עלולים ליצור תמונה שגויה". האם זה עוזר? לא ברור. היועץ ודובריו יודעים היטב שבעימות בין הקלטות להסברים – ההקלטות גורפות את כל הקופה.
חקירת חשודים היא מלאכה מורכבת, וחוויית המשתמש של ה"לקוח" כנראה תהיה שונה ממה שחווים בשעת מסאז' בספא מפנק. ועדיין, החוק ברור ודורש שהודאה תימסר "באופן חופשי ומרצון". האם ההקלטות יובילו לפסילת הראיות נגד ראש הממשלה? הסיכוי לכך נמוך מאוד. התמלילים אמנם משקפים התנהלות בעייתית מאוד של המשטרה, אך אינם מתקרבים למה שראינו בפרשות עבר, כדוגמת אלישע חייבטוב או העצורים בפרשת הצתת כנסיית הדורמיציון. העצורים במקרה זה הם אנשים בוגרים ואינטליגנטים, ואין תקריות כמו מדובב המספק קוקאין לעצור תשוש נפש וגוף או מאיים עליו במכות רצח.
עם זאת, גם אם אין לפרסומים הללו משקל משפטי גבוה, הם בהחלט משרתים את קו ההגנה הציבורי של נתניהו. הם משרישים בציבור את הנרטיב שלפיו החוקרים פועלים באובססיביות, ולא רואים ממטר בדרכם להגיש כתב אישום. בתיקים כה רגישים, ואת זה יודע היועץ היטב, הזירה הציבורית חשובה לא פחות מזו המשפטית.
משחק הוגן
תקנות סדר הדין האזרחי עוסקות בפרוצדורת הדיון בבית המשפט, וקובעות את כללי ההליכים משפטיים: מתי מגישים כתב הגנה, עד איזה שלב מותר להגיש בקשות ביניים, תוך כמה זמן לכל היותר ייקבע דיון בסדר דין מקוצר, מהי הפרוצדורה בהגשת ערעור ועוד. גם בדין העברי יש סדר דין, וחז"ל הקדישו לו מסכת שלמה בתלמוד – מסכת סנהדרין. ההלכה מלמדת שיש קשר עמוק בין פרוצדורה לצדק, כפי שמשתקף באיסור שהטילו חז"ל על שופט לשמוע בעל דין שלא בנוכחות חברו.
אחת הרפורמות החשובות של איילת שקד הייתה מתן אור ירוק לרפורמה בסדר הדין האזרחי הישראלי המסורבל. בראש ועדת הרפורמה שתפקידה היה לפשט ולקצר תהליכים, ישב השופט עמית, מי שמוגדר על ידי רבים כ'גאון' של בית המשפט העליון.
תקנות סדר הדין האזרחי החדשות אינן חפות מליקויים, אך מדובר ברפורמה התורמת לשופטים ולבעלי הדין. היא מייעלת תהליכים, מפחיתה עומס מבתי המשפט, וחותרת להפוך את ההידיינות לסיפור עם התחלה וסוף ולא למסטיק שנמתח עד אין קץ. מי לא אוהב את הרעיון? חלק מעורכי הדין. למה? הנה דוגמה: בתקנות החדשות החלק העיקרי בכתב התביעה בבית משפט השלום מוגבל ל־11 עמודים, או ל־30 עמודים בתיק גדול המוגש לבית משפט מחוזי.
תארו לעצמכם שאתם עורכי דין המקבלים שכר לפי שעה. באיזה מקרה תרוויחו יותר מהלקוח, כשכתב התביעה מוגבל לאורך סביר או כשמותר לכם להגיש דוקטורט עב כרס שנופח מלאכותית? והנה דוגמה נוספת הקשורה במישרין לצדק: התקנות החדשות קובעות שהעדות הראשית בתביעה לא תוגש בתצהיר כתוב, אלא תישמע בעל פה באולם הדיונים. תצהיר כתוב הוא, לרוב, בישול גורמה מדויק של המאסטר־שף – עורך הדין. מנגד, עדות בעל פה מגבירה את הסיכוי שהשופט יבחין ב'ניצוצות האמת' דרך הזיעה והגמגום של העד. בקיצור, עורכי הדין לא אוהבים.
ראש הלשכה החדש אבי חימי, לא הסתיר מהרגע הראשון את כיוון הפרונט השמאלי־חזק של ההגה שלו. בכנס "ועידת שנת המשפט" בשבוע שעבר, הוא ניצל את הבמה להודיע על כוונתו לאיין את הישגי שקד. חימי הצהיר על התנגדותו החריפה לתקנות החדשות, ולא מצמץ כשהציע דיל פוליטי לנשיאת העליון אסתר חיות: הלשכה תיישר קו עם השופטים נגד השר הליכודניק, בתמורה לתמיכה בביטול התקנות. בימי שקד נכרתה ברית בין הלשכה לשרה, והברית הזו הופרה.
החלק הראשון בדיל שהציע חימי כלל את ה"קח": "לשכת עורכי הדין תיאבק ללא לאות כנגד מתקפות חסרות אחריות, ארסיות והרסניות כלפי מערכת המשפט. נעשה הכול כדי לבלום ניסיונות לפגוע במערכת אכיפת החוק ובסמכויותיו של בית המשפט העליון – שהן נשמת אפו של עקרון הפרדת הרשויות… אין ימין ואין שמאל, יש רק דרך אחת והיא דרך הישר – דרכה של הדמוקרטיה".
החלק השני הבהיר את ה"תן": "זאת נוכל לעשות רק כשותפים לדרך. על עורכי הדין להיות חלק בלתי נפרד מכל רפורמה משפטית ומכל רגולציה הנוגעת למערכת המשפט… אין זה סוד שלשכת עורכי הדין מתנגדת נחרצות לתקנות, האמורות להיכנס לתוקף בחודש פברואר הקרוב". איפה שר המשפטים אוחנה ולמה הוא לא מצליח לשמר את הישגי שקד? את זה הציבור יצטרך לברר. 
