על מה לא דובר כלל במערכת הבחירות המייגעת אשר מתקרבת כעת לקיצה? על העניין הגורלי שבגללו היא הוכרזה – חוק הגיוס. כמעט על הכול דובר פה בין פיזור הכנסת בסוף חודש אייר לאמצע אלול, חוץ מסוגיית גיוסם לצה"ל של החרדים. היא התאדתה.
אפילו אביגדור ליברמן עצמו, האיש שגרר אותנו למיזם האלקטורלי היקר והמיותר בשבוע הבא, בקושי הזכיר אותה באינספור ראיונותיו. לאורך כל מערכת הבחירות הוא השתלח בחרדים ובחרד"לים, התריע מפני מדינת הלכה בדיונית, אבל דווקא את חוק הגיוס הסיר מסדר היום הקמפיינרי של מפלגתו. כנראה חש שהציבור הרחב נואש כליל מאפשרות חיולם של בני הישיבות הליטאיות והחסידיות. עם ישראל כבר אינו מאמין שיזכה אי פעם לחזות בהמוני חרדים במדים, גם אם הקואליציה החילונית של בני גנץ וישראל ביתנו תגרוף בשבוע הבא 61 מנדטים. לכן חוק הגיוס מעניין אותו כמו השלג שלא ירד פה בחורף האחרון, כשליברמן עדיין השתייך לגוש הימין וגנץ נשבע להעמיק את השותפות עם החרדים. אז מדוע התפזרה הכנסת ה־21 בדמי ימיה? על לא דבר. סרק, סרק, סרק.
במקום להתפנות לפתרון בעיית הגירעון המחריף בתקציב ולשלל בעיות הלאום האחרות, עבר עלינו קיץ של חרחור מדנים. בראש צמרת המחרחרים עמדו ליברמן עצמו, אהוד ברק, יאיר לפיד ואוהדיהם הרבים בתקשורת. למעשה הם ניסו לכפות עלינו ויכוח שהוכרע כבר באביב בקלפיות. הבוחר הישראלי העניק אז 65 מנדטים לקואליציה ימנית־דתית בראשות נתניהו. הוא היה מודע היטב לגרסת התביעה בתיקי ראש הממשלה, שמע מהשמאל שהדמוקרטיה במצב אנוש, ואף על פי כן בחר שוב בקואליציית נתניהו. למרות העריקה של ישראל ביתנו לאופוזיציה, שעה קלה אחר כך, אי אפשר לפקפק בהכרעה הדמוקרטית הצלולה הזו. העם אמר את דברו באפריל, חד־משמעית אמר.
האם בזמן הקצר שחלף בינתיים התעורר צורך אובייקטיבי דרמטי לפנות שוב לעם? ממש לא. שום אירוע טורף קלפים לא התרחש, וגם לא הבליחה פתאום תובנה מטלטלת חדשה או טענה אופוזיציונית חסרת תקדים. עוד לפני 9 באפריל הכול כבר נטען, נטחן והתבהר, מתיקי נתניהו ועד סיפורי ההדתה. ליברמן אמנם חצה בינתיים גושים, סתיו שפיר החליפה מפלגה, אבי גבאי פרש ויאיר נתניהו שבר את שיאי הבוטות של עצמו, אך האתגרים העיקריים שעל סדר היום הלאומי נותרו על כנם, בדיוק כפי שהיו ב־8 באפריל: סוגיית השטחים, איראן, עזה, מחירי הדיור והפקקים. לכאורה צריך לצרף לרשימה הזו גם את אתגר גיוס בני הישיבות, אבל אין ספק שהוא לא יוסדר בקדנציה הקרובה, ולא משנה מי ישלוט בישראל – גנץ־ליברמן או נתניהו.
אגב, מישהו כבר ניצח בבחירות הללו: חבורת שלטון החוק. היא הכתיבה את סדר היום שהוביל לבחירות המיותרות. תחילה פסלה את חוקי הגיוס הישנים ויצרה את הצורך הלגליסטי בחוק גיוס חדש שהצית תבערה פוליטית. אחר כך פצחה בגל חקירות אדיר נגד ראש הממשלה, הגישה נגדו כתב חשדות ומנעה בכך בעקיפין את הקמתה של ממשלת אחדות. חוקרים ופרקליטי מדינה פשפשו עד דק בקרביהן של פרשות מעיקות אך לאו דווקא פליליות. טהרנותם הקיצונית המיטה עלינו משבר פוליטי אדיר ויקר. מאה חודשי אלול לא יצליחו לכפר עליה אם יום אחד יתברר שההר הוליד עכבר.
