אני מודה ליאיר נתניהו, שבזכותו אפשר לדבר קצת על שנאת אחים ולאו דווקא מהזווית הברורה מאליה. "בדמנו ובלשד עצמותינו הבאנו את האומה עד הלום… מתוך נאמנות לדברנו… החלטנו להצטרף לצבא העברי העומד במערכה שתכריע את גורל עמנו לדורות", כך נכתב בפקודת היום של האצ"ל באייר תש"ח, שבועות ספורים לפני הגעת הספינה אלטלנה לחופי הארץ. בפקודה פורטו הקשיים שאף על פיהם, כולם צריכים להתגייס לצה"ל: "יהיה שמו הזמני אשר יהיה ויהיו הממונים עליו אשר יהיו… מטעם המטה הכללי הובטח לנו כי לא תקופחנה זכויותיכם לא בציוד ולא בתפקידים מלחמתיים". הצבא נקרא "צבא ההגנה לישראל", כי ההגנה הייתה השלד, השדרה הפיקודית, הטון, האידיאולוגיה. האצ"ל והלח"י היו נספחים. בראש הממונים עליו היה דוד בן־גוריון, ששנאתו לאצ"ל ולמפקדיו הוכחה זה מכבר. וברור שזכויותיהם של לוחמי אצ"ל בהתפקדם לצה"ל קופחו ויקופחו עוד שנים רבות לאחר מכן.
ההלחם הזה לא היה טבעי. נסו להיכנס לנעלי לוחמי האצ"ל בעת ההיא. בין הארגונים הייתה שנאת מוות. שלוש שנים קודם לכן עסקו חברי ההגנה בציד אנשי אצ"ל, בעינויים ובהסגרתם לבריטים. האצ"ל לא הגיב לסזון, כדי לא לגרור את היישוב למלחמת אחים. נשמע מוכר? בהתפקדות לצה"ל מצאו את עצמם אנשי אצ"ל משרתים לעיתים תחת אנשים שהסגירו אותם או את חבריהם לבריטים.
אוניית הנשק והמעפילים אלטלנה הגיעה לחוף כפר ויתקין, כמסוכם. 940 מעפילים היו על האונייה, ובה נשק ותחמושת יקרים מפז שהובאו לארץ הצמאה לתחמושת במלחמת העצמאות. לפי הפקודה לעיל, התפקד האצ"ל לשורות צה"ל בכל הארץ פרט לירושלים, כמסוכם. הארגון ויתר על 80 אחוזים מהנשק שעל האונייה, וביקש שרק 20 אחוזים יועברו לגדודי האצ"ל בבירה. בן־גוריון התנגד. הוא דרש שכל הנשק יועבר למחסני צה"ל ושחלוקתו תידון בהמשך. האצ"ל הסכים, רק דרש שעל המחסנים יוצבו גם שומרי הארגון שרכש את האונייה ואת הנשק. בן־גוריון סירב.
צה"ל ירה על אוניית האצ"ל, ירה כדי להרוג. בשלב מסוים עלה מפקד האצ"ל מנחם בגין על האוניה, מה שגרם לאש רק לגבור. בכרזה מלאת כזבים שחולקה בין החיילים נכתב: "איש צבא, זכור! אין רחמים בדין. הפורש שיצא ונשקו בידו לחבל במדינת ישראל ובריבונות העם עליה – אינו יודע מעצורים. אל ימצא אותך מהסס, חייל אתה בצבא ישראל. קדם את פניו כחייל ממושמע. דע: היישוב אשר שלח אותך למערכה עוקב אחר מעשיך ברטט ובחרדה. הוא בוטח בך כי תגן עליו לא רק מפני אויבים מבחוץ אלא גם מפני מהרסיו מבית".
אורי ברנר, סגן מפקד הפלמ"ח, עמד לצד רבין בשעות הקרב, שבו חיילי הפלמ"ח וחיילי האצ"ל ירו זה בזה. רבין כתב בספרו "פנקס שירות": "כשהיה נראה לי שעומדים לכבוש את מטה הפלמ"ח, לקחתי חמישה רימונים והשלכתי מהמרפסת. עמוס אורן, שבא עמי, זרק חמישה רימונים. כך חיסלנו אותם". ברנר מעיד כי רבין קרא "הורה!" בעת זריקת הרימונים, מה שסותר את דבריו כעשרים שנה אחר כך, כשביקש להתמנות למנהיג העבודה וטען שזה היה היום השחור בחייו.
פצועים הורדו למים. החיילים שעל החוף צלפו בהם. בקרבות נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. ובגין? בגין שוב פקד לא להגיב. הוא סבב על הסיפון ופקד לנצור את האש, למרות הכול. "שברי גדול כים, והאסון מחריד. כולנו נוצחנו עתה, כולנו הפסדנו. ולא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל", כתב אז עזריאל קרליבך, עורך מעריב (ותודה ליוסי סויד מבית מורשת בגין על המקורות שעזרו להמחיש את רוח התקופה).
עד כאן העובדות. עכשיו, כשהנושא כבר מדובר ופתוח, והשקרים התגלו, והאמת יצאה לאור, נותר רק הכאב. אני רוצה אחדות בעם, אני רוצה אותה בכל ליבי. כדי שתהיה אחדות צריך לסלק את המשקעים, להיפטר מהרעל. כדי שתהיה אחדות צריך להכיר שנעשה דבר שלא ייעשה, זוועה מסמרת שיער. אחרי שהשמאל יכיר בכך עליו להצטער מעומק ליבו, ואז להתנצל. אחרי זה תבוא הסליחה. כי אנחנו רוצים לסלוח, אנחנו רוצים לשים את התקופה ההיא מאחורינו, את התהום, את הרמיסה, את הרצח. אבל אנחנו לא יכולים לטאטא זאת סתם, כלאחר יד. חייב להיות כאן תהליך. ולא כי אנחנו רוצים נקמה, אלא כי אנחנו לא מצליחים להיפטר מזה בשום דרך אחרת. הכאב אינו מרפה.
דבריו של נתניהו הבן מקוממים, אני מבינה, אך הם הזדמנות. פצעי אלטלנה לא הגלידו כי לא זכו להתייחסות. ברוח הדור המציף והמכיל, וברוח חודש הרחמים והסליחות, אני מזמינה את השמאל לשיחה אמיתית, עמוקה וכואבת, שממנה יכולה לצמוח אחדות גדולה.
