בבחירות בשבוע הבא נבחר בין שתי אפשרויות ריאליות פוליטית, שמשקפות תפיסות עולם נבדלות: ממשלה צרה בראשות נתניהו עם ימינה, המפלגות החרדיות ועוצמה יהודית, אם ייכנסו לכנסת; או ממשלת אחדות רחבה וממלכתית שבסיסה כחול לבן והליכוד, ואליה יוזמנו להצטרף המפלגות האחרות.
בבחירה בין שתי האפשרויות, ובשאלה איזו ממשלה נחוצה כיום למדינת ישראל הטובה והפצועה, אני מבקש להציג שלוש נקודות.
המחירים – אחרי כל מערכת בחירות צריכה מדינת ישראל ללקק את פצעיה ולאסוף את השברים. השפה הנמוכה וההתקפות הפרועות לא נעלמות ביום אחד. לכולנו יש אחריות להשתדל להימנע מהן ולמעט בהן. לצד רדידות השיח, יש עוד שני מחירים גבוהים לבחירות: לגיטימציה למעשי שחיתות כל עוד הם משרתים אותך פוליטית, ולגיטימציה למפיצי השנאה וממשיכי דרכו של כהנא.
האחראים העיקריים לשני המחירים האלה הם ראש הממשלה נתניהו ושותפיו בציונות הדתית. את הקו התומך בחסינות לראש הממשלה מובילים אנשי הבית היהודי ותקומה. אפילו בנט ושקד כבר התקפלו. נכון, עומדת לנתניהו חזקת החפות ואני באמת מקווה שהוא ינוקה מכל חשד. אך את המשפט ראוי שינהל כאדם פרטי ולא כראש ממשלה. ראויה ישראל למנהיג שאינו חשוד בשוחד. ראויה ישראל לראש ממשלה שפנוי כל כולו לעסוק בביטחוננו ובצרכינו ולא בענייניו האישיים.
המחיר השני הוא הרהביליטציה שמחנה הימין עשה לעוצמה יהודית. עד לפני כמה חודשים טענה הציונות הדתית המרכזית שאלה עשבים שוטים, דמויות קיצוניות שאינן באמת חלק מהמגזר. והנה, בתוך כמה חודשים ומתוך צרכים פוליטיים, אלה דמויות לגיטימיות וכשרות לחלוטין. ראש הרשימה, שתמונת הרוצח גולדשטיין תלויה בסלונו בגאווה, לא התמודד ברשימה המאוחדת לא בשל אידיאולוגיה אלא בגלל מריבה על מיקום ברשימה. מבחינת נתניהו וימינה, הוא צפוי להיות חבר של כבוד סביב שולחן הממשלה. ועם תעודת כשרות ציבורית כזו יהיה קשה מאוד לחנך את ילדינו שכהנא ודרכו אינם לגיטימיים. את הכתם הזה הציונות הדתית תתקשה למחוק.
בשבועות האחרונים, גם בעיתון הזה, יש מי שמפמפם שבני גנץ הוא לא יותר מ"תעלול יחצני". 40 שנות תרומה למדינה, שנים של עשייה חברתית ונכונות להיכנס לשדה הפוליטי אינן תעלול יחצני. איני מערער על המוטיבציה של סמוטריץ' או שקד לפעול למען המדינה. אני חלוק עליהם, אך לא רואה בהם גימיק. נדמה לי שראוי שכולנו נכבד את יריבינו הפוליטיים.
גם הטענה שהכול אישי וכחול לבן היא "רק לא ביבי" היא שטחית ולא מבוססת. אני מוכן להתחרות עם כל מפלגה, בוודאי בצד הימני של המפה, על היקפן ועומקן של התוכניות שאנו מציעים למדינת ישראל. אנו באים בצניעות ומבינים שלא את הכול נוכל לממש, אבל סדר יום בהיר יש לנו. לצערי, נתניהו הוא במידה רבה המחסום בפני כל אפשרות של תיקון. האיש שפצע את החברה הישראלית לא יכול להיות זה שירפא אותה.
בבחירות האלה, נציגי הציונות הדתית הפכו לסמן הימני ביותר בתחום החברתי־כלכלי, נושאי הדגל של השוק החופשי בתצורתו הקיצונית. כחול לבן אינה בקצה הסוציאליסטי, אך אנו כן מרימים דגל של ערבות הדדית. וחיזוק מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הציבוריות.
לפני שבועיים, בשבת פרשת "ראה", התארח בני גנץ אצלי במושב נס הרים. בין השאר עלינו לתפילה בבית הכנסת, ובסיומה הוא נשא דבר תורה. גנץ ביקש להדהד לפרשת השבוע שעסקה במצוות השמיטה, שבבסיסה התערבות המדינה בכלכלה. הוא ביקש להדגיש את המחויבות לגר, ליתום, לאלמנה ולאביון, את הערך במעשר ובנתינה. גנץ מבקש לחזק את הסולידריות, שמאזנת בין כלכלה חופשית לערבות הדדית. גם במובן הזה זו חלופה לקו האולטרה־קפיטליסטי של מפלגות הימין.
בסיכומו של דבר, המאבק הוא לא באמת בין ימין לשמאל. נתניהו, שהיה מוכן לשבת עם מפלגת העבודה, ישב עם כל מי שיבטיח לו חסינות. מי שחוטף מאות טילים על הנגב ולא מגיב הוא לא באמת ימין. גנץ, שמתעקש על הקמת ממשלת אחדות רחבה והודיע שלא תהיה התנתקות שנייה, הוא לא באמת שמאל. צעקות הימין ושמאל הן בעצם מסך עשן, שמנסה לכסות על מאבק עקרוני וערכי הרבה יותר. מאבק שנוגע בין השאר לעמדה מול שחיתות, לעמדה מול ממשיכי כהנא, לעמדה של ממלכתיות ואחדות ולעמדה החברתית־כלכלית. בכל אלה, כחול לבן היא החלופה השלטונית היחידה.
*הכותב הוא חבר כנסת בסיעת כחול לבן
