על מה הבחירות האלה? פרופ' יורם יובל הסביר בשבוע שעבר: "הבחירות הן על השאלה איזו מדינת ישראל תהיה לנו". רוב מובהק, לדעתו, רוצים ישראל יהודית ודמוקרטית, ומוכנים לשם כך לוותר על חבלי ארץ. בשיח הגלוי, רוב המתמודדים הפוליטיים בחרו לטשטש את שאלת ארץ ישראל. הסוו אותה בסוגיות יחסי דת ומדינה, מאבק בשחיתות, והחלפת ראש הממשלה נתניהו. ובכל זאת, אחרי הכול, הבחירות גורליות בראש ובראשונה בשאלת ארץ ישראל, ומי שמסייעים להדחקת העובדה הזאת הם מנהיגי מפלגת נעם. במידה רבה הם יצרו את התנאים להסטת הדיון אל שאלות דת ומדינה, ובהתמודדותם חסרת הסיכוי הם עלולים לתת יד לאובדן שלטון הימין.
נכון שהמאבק על גאולת הארץ שזור במאבק על זהות החברה הישראלית והמדינה. אין כמו חברי המגמה הפוליטית היריבה שהיטיבו להבין את התלות ההדדית הזו. ב־2013, בדיון עם "קבוצת המשבר הבינלאומית", פורום שנוסד בחסות שמעון פרס והאיחוד האירופי, נדרש רון פונדק לשאלה: מה תענה לישראלים הרואים בוויתורים הכרוכים בתהליך השלום ניסיון לדה־ציוניזציה של מדינת ישראל? תשובתו הייתה: "הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליות', השלום אינו מטרה בפני עצמה. הוא אמצעי להעביר את ישראל… לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום ייהודה… שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה, שוויון מלא למיעוט הערבי".
כאן שזורים זה בזה שורשי המאבק בהדתה עם שורשי המאבק נגד גאולת הארץ. בדינמיקה מעגלית משוכללת, רון פונדק וחבריו לדרך היטיבו לזהות כיצד הדבקות בארץ עומדת נגדם כמכשול בשאיפתם לנורמליות ישראלית חילונית, "עם ככל העמים". באותה המידה, מצד שני, היטיבו לזהות כיצד הדבקות הישראלית בשורשי הזהות היהודית עומדת נגדם כמכשול בפני השגת רוב לתמיכה בנסיגות נוספות מארץ אבות.
בהיגיון דומה, במאמר ביום שישי שעבר בעיתון הארץ, ניסח אהוד ברק את "החזון המשותף" ל"רוב הדמוקרטי": "ישראל כמדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, חזקה, בוטחת בעצמה ונאורה, חיה בביטחון, בשלום… בחזית המדינות בעולם בחינוך, במדע, בתרבות ובטכנולוגיה, באיכות חיים וברמת חיים…". האמירה היחידה בחזונו המתכתבת עם משהו יהודי היא: "מדינה שפועלת ברוח ערכי הכרזת העצמאות וחזון הצדק והשוויון של הנביאים". ראוי לשאול אותו מה בהשקפת עולמו מבדיל בין הנצרות ליהדות, אם כל מה שמבטא מבחינתו את חזונו היהודי מסתכם בחזון הצדק והשוויון של נביאי ישראל. האם בחזון המשותף שהציע יש מקום גם לנבואת הנביא יואל, "קראו זאת בגויים, קדשו מלחמה… כותו איתכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים… ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שוכן בציון".
דוד בן־גוריון הגדיר זאת לגמרי אחרת: "מטרת הציונות: גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית". השאיפה לביטחון ממש אינה זהה לשאיפה לקוממיות לאומית. בחזונו האוניברסלי של ברק, ישראל היא עוד מדינת OECD. הוא היה יכול להיות גם החזון של דנמרק. בחזון הזה טמון פוטנציאל המאבק נגד מפעל ההתנחלות. זה הרי מפעל המבטא את שאיפתם של יהודים לגאולת ציון. גם החרבת ההתנחלויות אינה התכלית של יריבי ההתנחלויות: היא רק אמצעי למאבק רחב על זהותה, ערכיה ושאיפותיה של מדינת ישראל.
כאן דילמת היסוד של המייחלים לגאולת העם והארץ: היכן למקד את המאמץ – במאבק על הזהות היהודית או במאבק על שימור האחיזה בארץ. הרי המאבקים שזורים זה בזה.
התשובה פשוטה: תפיסה אסטרטגית מתחילה בבחירת עיתוי מושכל למאבק, בזירה המותאמת ליכולות ולמגבלות ובדרישה לריכוז המאמצים. התמקדות בזירה לא נכונה בעיתוי גרוע ובתנאי נחיתות עלולה להסתיים בתבוסה. תוצאת בחירות שתחרוץ את גורל ההתיישבות בארץ לחורבן נוסף תהיה קשה ומכרעת פי כמה מתוצאת בחירות שתחשוף את ישראל לפגמים בצביונה היהודי־הלכתי. אסטרטגיה נכונה נבחנת בסדר עדיפויות נכון ובניהול סיכונים. בשעה הגורלית הזאת, התמודדות מפלגת נעם מסיטה כוחות למערכה שולית, מסוכנת וחסרת סיכוי. במבט אסטרטגי, זו דרך פעולה הרת אסון, בכייה לדורות.
