בעוד ארבעה ימים יעלה על במתנו מופע הסיום של מערכת בחירות 2019 ב'. חלק ניכר מהשחקנים יקודו בסופו קידת פרדה וירדו מהמפה הפוליטית, או ייבלעו בספסלים האחוריים של בית המחוקקים. אחרים ייכנסו פנימה רק כדי להפוך ללוח מטרה לחיצים המורעלים של בוחריהם.
אל תטעו בהם: נכון, הם הולכים ללחוץ הרבה ידיים, לחייך בסיטונאות לתצלומי סלפי משותפים, ולרגע קצר להאמין בעצמם לשיכרון הכוח שיתגלגל לפתחם. אבל הם גם יהיו החשופים ביותר באזרחי ישראל, המושמצים ביותר, מבוקרים וסופגים אש על כל תנועה ופליטת פה שלהם ושל חבריהם ובני ביתם. ובכל זאת, הם נוהרים בהמוניהם לאודישנים האינסופיים, כדי שניתן להם את הכוח לעמוד במרכז הבמה המפוקפקת. חלקם אידיאולוגים אמיתיים, חדורי שליחות ורצון לתקן ולשפר את המדינה שתופקד בידיהם. אחרים פועלים בשליחות עצמם, ממניעים מפוקפקים יותר. רובם ניזונים משני הכוחות גם יחד.
כמה מהם עלו לראשונה לפני כחצי שנה לתיאטרון הלאומי שלנו, בהופעה שמשלבת תסריט מהודק שנכתב בידי מיטב המחזאים, יחד עם אלתורים בלתי נסבלים. אנחנו יושבים מול דמותם הציבורית מדי יום, ומנסים לפענח מה למען השם הם רוצים מאיתנו. שעה שהקמפיינים הופכים חשופים, והאינטרסים השיווקיים שמאחוריהם גלויים לעין, אתה כבר לא יודע מי שונא חרדים באמת ומי רק קורץ באנטישמיות רכה למצביע הפוטנציאלי; מי רוצה לטפח את ההתיישבות ביהודה ושומרון ומי רק רוצה לזלול את המנדטים של תושביה; מי באמת שונא את מי, מי משחק לידיו של מי, ואיך אמורים להבין את המפה הפוליטית המבולגנת הזו אם אין שום משמעות לדברי המועמדים, אלא רק לפרשנויות באולפני החדשות?
בסוף מערכת בחירות נוספת, מעייפת, אנחנו כבר לא מבינים מה רוצים לומר השחקנים גדושי המסכות. נקלענו לאולם צפוף ומיוזע שעוד לא הספיקו לנקותו אחרי ההופעה הקודמת, ואנו נדרשים לצפות במופע אימפרוביזציה שרק בסופו נצליח להבין אם הייתה זו דרמה, טרגדיה או בכלל קומדיית מצבים.
אנחנו אוהבים למדוד מהלכים פוליטיים לפי מבחן התוצאה, להעתיר חשיבות ליום שאחרי. אבל עיקר הכוח שלנו נמצא ביום עצמו, יום הבחירות. ובהופעה הזו, הכי חשוב לזכור שאנחנו, הקהל, בתפקיד הלקוח המרכזי. ואנחנו גם מבקר התיאטרון שנדרש להמליץ או לא על מה שראה כאן. אנחנו קהל רגיש, חכם, עם תחושות שמסתובבות לנו בו זמנית בבטן ובראש. מי שרוצה לקנות את הזכות לקטר מ־18 בספטמבר, צריך לעשות מעשה אזרחי ראוי יום קודם. היכנסו לקלפי, מחקו כל מה שראיתם קודם, ועשו את מה שאתם מבינים שצריך לעשות לטובת המדינה.
זו לא חתונה קתולית ולא מסיבת אירוסין. זו בחירת פשרה בין מי שהחליטו להציב את עצמם כשליחי ציבור, על הטוב והרע שבכך. עשו מה שצריך כדי שהמובילים את כנסת ישראל הבאה יהיו המיטיבים ביותר עם הפרויקט הציוני, פרויקט שאנשים לא פחות מופרעים ומתוסבכים מהם הצליחו להקים פה.
ישראל גם ביתכם
בתוך הסערה המתרגשת עלינו, מתעקשים שני הגושים הפוליטיים לעמוד בסקרים על מקומם. והסקרים, שכבר פישלו עד קצה גבול היכולת ואחוז החסימה, מתעקשים להיות המדד היחיד עבור הבוחר המבולבל. מיטב פוליטיקאינו מצפים מאיתנו שניתן בהם אמון, שנאפשר להם להוביל, כשלמעשה הכוח לטלטל את המערכת נמצא בידיו של איש אחד בלבד. מבין כל בעלי זכות הבחירה בישראל, אביגדור ליברמן, יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, הוא היחיד שיכול לשנע קולות מגוש לגוש. לא, לא מגוש הימין לגוש השמאל, אלא ממחנה "רק ביבי" למחנה "רק־לא־ביבי". רק שעל הדרך, הוא יכול לחולל פה מציאות שתגרום לימין להתגעגע לטראומת 1992.
האיש שעד לאחרונה נחשב בעיני השמאל למקבילה החילונית של איתמר בן־גביר, הפך בשם אידיאולוגיית "נתניהו הביתה" ליקיר מחנה השלום. רק לפני שתי קדנציות וחצי, דמותו בתוכנית הסאטירה ארץ נהדרת הייתה של רודן רוסי סמי־נאצי, לבוש בגדי עור שחורים, וסביבו בריונים וכלבי שמירה רצחניים. אז הוא הודיע על הקמת מדינת ישראל ביתנו ועל סיום הדמוקרטיה; היום דמותו באותה תוכנית, ועם אותם שחקנים, היא של דוד חביב ומתוחכם, בעל דיבור משועמם ואגבי.
השמאל הישראלי זקוק לליברמן ומשתמש בו כמקפצה לעתיד שכולו שמאל. זה האיש שיכול לשנות את המפה הפוליטית בישראל, גם אם לא חל שום שינוי בכוח האלקטורלי האמיתי של הגושים. זה האיש שיכול לקחת מצביעי ימין שמאמינים במשנתו ובדרכו העקרונית, ולהעביר את קולם למי שיפעלו בדרך הפוכה בדיוק. כן, גם אם הוא יהיה חבר בממשלת שמאל, הוא לא יסיט אותה ממסלולה. הוא הרי היה שר ביטחון בממשלה שהוא בז לתפיסת הביטחון של העומד בראשה.
האיש שרץ במועד א' בהבטחה שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה הוא זה שמנע ממנו להקים ממשלה, ממניעים אישיים לחלוטין. כעת הוא כבר לועג לו בסגנון "ניפגש בקלפי", וחובר בחדווה לגנץ־לפיד. ליברמן לא הפך לחבר של כבוד ברשימה הערבית המשותפת, וגם אין לו פתאום שיח פורה עם החבר'ה של ניצן הורוביץ. הוא עדיין חלוק אידיאולוגית אפילו על מי שרואים בעצמם אנשי מרכז, אבל מגלה הזדהות מוחלטת עם סלידתם מיו"ר הליכוד.
בסופו של דבר, למחנה רק־לא־ביבי יש כיוון מדיני ברור, והוא לא קרוב לעמדות המקוריות של ישראל ביתנו. הבוחר הנלהב להוריד את נתניהו צריך לשאול את עצמו מה יקרה בשוך חגיגות הניצחון על ביבי, אם יהיו כאלה; מי יוביל את המדינה גדושת האתגרים והרגישויות והאלרגיות שלנו, ואיך אפשר לדאוג שאויביה לא יאכילו אותה מאכלים שיעשו לה פריחה או מחנק מסוכן בגרון. כרגע הכול מתחיל ונגמר בליברמן אחד, שבקמפיין האגרסיבי שלו נגד חרדים ומשיחיים הצליח להסוות את הצטרפותו לדת "רק־לא־ביבי" הפונדמנטליסטית לא פחות.
ואלה שנות
והערה לסיום לאנשי התקשורת באשר הם: בפעם הבאה שבחירות מוניציפליות מתכנסות לאותו תחום קלנדרי של הבחירות הארציות, אנא מכם, הימנעו מהביטוי "שנת בחירות". מישהו למעלה מאזין ולוקח את זה ברצינות. עשרה חודשים רצופים של בחירות הם באמת מעל ומעבר ליכולת שלנו. הקול הדמוקרטי שלנו כבר צרוד.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
