אין הרבה מילים חדשות שתופסות בשפה העברית. עם כל כך הרבה היסטוריה, היא מתייחסת למילים חדשות כאילו היו ילדי חוץ בקיבוץ או שחקן ערבי בבית"ר. העברית, שפה שנחה על שפתותיהם של משה רבנו, דוד המלך ורבי עקיבא, לא מתה על חדש. היא קצת כמו יהדות: תיתן לך את כל הכבוד שבעולם אם התגיירת, אבל תעשה לך את המוות עד שזה יקרה. האקדמיה ללשון העברית מנסה מדי פעם להשחיל איזה מילה חדשה, ולרוב הכישלון חרוץ. אף אחד לא קורא תגוביות (טוקבקים), מעולם לא אכלתי זללת (אלא ג'אנק פוד), אף אחת לא עושה גבות במלקטת (פינצטה), ואפילו נפתלי בנט נכשל בהשחלת המילה "תבהלה" (פאניקה) לפי בוחריו.
יש רק מילה אחת שאני זוכר שנכנסה בקלות, ממש באיזי, למועדון העברית. הסלקטורית הסנובית בכניסה לא רק נתנה לה להיכנס אלא גם עשתה את זה בחיוך. רוצים לנחש? רמז, היא קשורה למה שקרה השבוע – או בעצם, למה שלא באמת קרה השבוע.
הדתה. איזו מילה גאונית, מעטות המילים שטומנות בחובן כל כך הרבה פחדים ואמוציות כמו המילה החדשה הזאת, אני אפילו לא יודע למי לתת קרדיט. אני יודע שהממציא הגאון מגיע מאזור רחוב שוקן בתל־אביב, אבל המילה נכנסה בכזאת קלות לשפה והפכה למשומשת כל כך מהר, שאשכרה (יש מילה עברית לאשכרה?) לא הספקנו אפילו לפרגן לממציא.
במערכת הבחירות הקודמת, שהייתה בעיניי סוערת ועוינת בהרבה מהנוכחית, דיברו בעיקר על שחיתות וצוללות, אבל עכשיו נשארנו עם "הדתה". המילה הזאת חזקה עד כדי כך שהיא גרמה לאביגדור ליברמן להמר על עתידו הפוליטי. האיש היה יכול להיות עכשיו שר ביטחון לארבע שנים, אבל אני בטוח שביום פיזור הכנסת, כשכל העולם ואחותו ניסו לשכנע אותו לחתום על הסכם ולהקים ממשלה, רק מילה אחת הייתה לו בראש, ניקרה שם בפנים, ושכנעה אותו שזו ההזדמנות שלו להפוך משר ביטחון עם חמישה מנדטים למועמד עתידי לראשות ממשלה עם 12. מעטות המילים שיכולות לעשות כזה דבר.
אני לא מכיר את הרב נאומבורג, אני קטן מאוד בהיכרויות עם רבנים, אבל צפיתי בכתבה של עמרי מניב שעסקה בו, וכמו טיפול באנטיביוטיקה, הגוף שלי כבר התרגל. פעם אחרי כל כתבה כזאת הייתי קצת מזדעזע מדבריו של הרב והרבה מזדעזע מהאובססיביות של כלי תקשורת ופוליטיקאים להשליך מהדברים שנאמרו על כל כיפה באזור. הפעם הכתבה הזאת לא עשתה לי את זה. משהו במשחק המוגזם של הרב שידר לי שהוא קוקו מוחלט או מישהו שסתם איבד את זה לרגע. אחר כך נכנסתי לטוויטר וראיתי את התגובות הרגילות של האנשים הרגילים שמאשימים את המשיחיים הרגילים שהם רוצים להרוג את כולנו במקרה הטוב או להחזיר את הילדים שלנו בתשובה במקרה הרע.
הברז, הצינור והרפש
כשהתברר השבוע באופן מוחלט שהכתבה הייתה שקר, אני מודה שהתחושה הראשונה שלי הייתה שמחה לאיד. הכנתי לי פופקורן והתיישבתי לקרוא בפרספקטיבה חדשה את התגובות הנזעמות של סתיו שפיר, בן כספית וחבריהם. אחר כך הגיעו ההתנצלויות. כל אחת מהן טמנה בחובה גם כמה האשמות, כי מה היא התנצלות טובה אם אתה לא מאשים מישהו על הדרך. ואז, כשהכול נגמר והיה קצת שקט, ניסיתי לחשוב מה קרה כאן. איך ייתכן שגוף תקשורת רציני כל כך ועיתונאי שחבריו מעידים עליו שהוא רציני (אם כי ממה שאני זוכר, למשל בנושא "ההצתה" עאלק של משרדי בצלם, יש לו נטייה קלה לחפף) נפלו במשהו שכל כך קל לא ליפול בו? בתור תשובה, וזה השלב שאני מנסה להשחיל לעברית מילה שאני יודע שלא תתפוס אבל מה אכפת לי לנסות, אני טוען: אנו נמצאים בסופו של עידן העיתונאים, ותחילתו של עידן "הצינוראים".
מעולם לא זכיתי למעמד הקדוש של "עיתונאי", כי אני באמת לא כזה. אני כותב את דעתי, או מבקר את דעתם של אחרים. אבל עדיין יש בתוכי כבוד בסיסי לעיתונות. בכל פעם שבאיזו תוכנית בוקר מזמינים אותי להתארח ושואלים מה לכתוב ב"סופר" (או במינוח העברי, לפי האקדמיה ללשון, "השורה הקטנה הזאת שמתחת לשם"), אני עונה: "הכול רק לא עיתונאי". לא מתוך בוז – טוב, אולי קצת, אבל גם מתוך כבוד. אני מכיר לא מעט עיתונאים, ואת חלקם אני מעריך ומכבד גם כשהם לא בדיוק בצד שלי. רק חשוב לי לזהות בהם טיפת הוגנות.
הבעיה היא שבעידן שלנו מי שקוצר את הפריים־טיים ומככב בראש מדד החשיפה הם לא העיתונאים הקטנים, אלא הצינוראים: עיתונאים שבשלב כלשהו בקריירה התחברו ל"ברז" שקשור לתחום הסיקור שלהם, ומאז הם רק מזרימים מזרימים ומזרימים כל מה שהוא נותן להם. לפעמים הם מחוברים לכמה ברזים, אבל לרוב הצינוראים מחוברים לברז שנמצא רק במוקד כוח אחד. אם יתחברו גם לברז של מוקד כוח אחר, הם עלולים לקבל חומר על מוקד הכוח הראשון, ואם הם יפרסמו את מה שקיבלו – ייסגר להם הברז.
מה שקרה השבוע הוא מקרה מובהק של צינוראות. הבעיה בצינוראות היא שכשהמים זורמים אתה בודק פחות את האיכות שלהם. אתה סומך על הברז שלך, ושוכח לבדוק מדי פעם שהוא לא מזרים לך רפש חסר ביסוס. במקרה של מניב, הברז היה ארגונים שמעבירים את כל זמנם באיתור אמירה שערורייתית באחת המכינות שאפשר להשליך עליה את כל המשמעויות של המילה המדהימה "הדתה".
אני לא מכיר את הרב נאומבורג, אבל לשמחתי עכשיו הכרתי. כאלה אנשים הייתי רוצה שיחנכו את הילדים שלי – אגב הקמפיין של המחנה הדמוקרטי, "אם לא נתעורר רבנים יחנכו את הילדים שלנו". אני בטוח שהרב נאומבורג הוא לא האחרון ששמו יוכפש בשל עבודה צינוראית גרועה.
אני לא תמים. אני יודע שצינוראים יש בשני הצדדים. העניין הוא שצינוראים של צד אחד זוכים להחרמות במסדרונות, ללגלוג ולמילות גנאי, אבל צינוראים של הצד הנכון, בין שהם צינוראי פרקליטות ובין שהם צינוראי הדתה, זוכים למעמד מקודש שכל מילה נגדם הופכת למות הדמוקרטיה פלוס מאבטח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
