הצהרתו של ראש הממשלה בדבר החלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן התקבלה בספקנות בכל רחבי המפה הפוליטית. נתניהו הואשם מחד בפיזור הבטחות שאין לו כוונה לקיים, ומאידך גיסא בכך שהיה יכול להחיל ריבונות כבר מזמן. כך או כך, הקונצנזוס קבע שמדובר בספין. ההצהרה של נתניהו אכן הייתה דרמטית, אבל ספק אם הייתה הספין הכי גדול של מערכת הבחירות הזאת.
מימין ומשמאל הועלו אינספור הצעות מופרכות בכל תחומי הממשלה: אפס תורים בחדרי המיון, חינוך חינם מגיל אפס, הורדת מספר התלמידים בכיתה ל־26, העלאת שכר המינימום ל־40 שקלים לשעה, הגדלת שיעור המועסקים בהייטק ל־30 אחוזים, בניית 200 אלף דירות במימון ממשלתי, פנסיית מינימום של 6,000 שקלים לחודש והמון הבטחות להגדלת תקציבים: בבריאות, בחינוך, ברווחה, בתשתיות, בפריפריה ועוד.
נדמה שאין ספין גדול יותר מהמילה "חינם", המוצמדת מדי יום להצעה כזאת או אחרת. לפי רבים מהפוליטיקאים שלנו, כמעט הכול צריך להיות "בחינם": חינוך, בריאות, צהרונים, דירות, חופשת לידה. בסתר ליבם מבינים גם הפוליטיקאים וגם המצביעים שכל תוכנית כזאת עולה כסף, והכסף הזה מגיע מכספי המיסים של האזרחים, ובכל זאת מצליחים לשמר את האגדה שכסף צומח בעצים בחצר משרד האוצר, וצריך פשוט לקטוף ממנו כמה שטרות למימון תוכניות חברתיות חשובות.
יתר על כן, כולם מבינים שהם מחלקים צ'קים ללא כיסוי, כי הקופה התרוקנה. ראשי האוצר, נגיד בנק ישראל וכל הצמרת הכלכלית מזהירים כי ישראל אינה עומדת בהתחייבויות שלה, והיא צפויה לפרוץ את תקרת הגירעון אם לא יהיו קיצוצים רציניים בתקציב המדינה עוד השנה.
ובכל זאת, רק בשבוע שעבר מפלגת ישראל ביתנו הצטרפה לשורת החברתיים, והודיעה שהיא מחויבת להשלמת שתי הפעימות הבאות בחוק הנכים ולהעלאת קצבת הנכות לגובה שכר המינימום. הם כמובן לא הראשונים ולא האחרונים המתחייבים לכך, בהתעלמות מוחלטת מהעלות האסטרונומית של העלאת קצבת הנכות, שאיש אינו יודע לאמוד אותה.
המתמטיקה פשוטה: אנחנו יודעים מה גובה הקצבה הנוכחית, ואנחנו יודעים מה הפער בינה לבין שכר המינימום. מה שאנחנו לא יודעים הוא מספר מקבלי הקצבה. אנחנו אולי יודעים כמה אנשים מקבלים קצבת נכות כיום, אבל הניסיון העולמי מראה שככל שקצבת הנכות עולה כך עולה גם מספר הזכאים לקצבה. זו לא תופעה אינטואיטיבית. בדמיוננו נכות היא גזרת גורל ועל כן מספר הנכים באוכלוסייה קבוע מראש, אבל המציאות היא שחלק גדול מהאנשים חיים עם מוגבלות כזאת או אחרת. ככל שקצבת הנכות עולה, כך עולה התמריץ להתמודד עם הבירוקרטיה של הביטוח הלאומי ולהגיע לזכאות לקצבה.
ההבנה שאנשים מונעים מתמריצים היא אחד מהעקרונות המובהקים של הכלכלה, אבל הפוליטיקאים שלנו נוטים לזלזל בתמריצים. הכוונות הטובות נחשבות בעיניהם הרבה יותר מתוצאות המדיניות. לא משנה אם תצליח או לא תצליח לשפר את חייהם של בני אדם, העיקר שהכוונות שלך טובות והלב שלך במקום הנכון.
רוב צעדי המדיניות הממשלתית פועלים הפוך מהמטרות שהיינו רוצים שיהיו להם. אנחנו רוצים שאנשים יצאו לעבוד, אבל מטילים מס על עבודה. אנחנו רוצים שאנשים יקימו עסקים, אבל מכבידים עליהם בבירוקרטיה ומטילים עליהם מס חברות. אנחנו רוצים פחות מובטלים, אבל משלמים למובטלים, רוצים פחות עניים, אבל משלמים תמורת הוכחת עוני. לא פלא שהענף המצליח ביותר בישראל הוא זה עם הבירוקרטיה הכי נמוכה והתחרות הכי גדולה.
עקרונות כלכליים ופוליטיים עובדים בדרך כלל לא על כוונותיהם הטובות של השחקנים אלא על תמריצים שמכוונים אותם לכיוון הנכון. כבר ב־1776 קבע אדם סמית ש"לא מטוב ליבם של האופה, של מבשל השיכר ושל הקצב אנו זוכים לארוחת הערב שלנו, אלא בהסתמך על תועלתם לעצמם". הרווחה והשגשוג באים לעולם מכך שאנשים הדואגים לאינטרס האישי ולשורת הרווח שלהם ממלאים לאחרים את צרכיהם.
בחודשים האחרונים מורגש בישראל מחסור חמור בחמאה בגלל התעלמות מאותם עקרונות בדיוק. מדינת ישראל מפקחת על מחיר החמאה והחלב, שריד למשטר מפא"י שקבע שמוצרי יסוד צריכים להיות במחיר שווה לכול. מכיוון ששר האוצר כחלון סירב להעלות את מחיר החלב, המחלבות החליטו שבמחירים המפוקחים פשוט לא משתלם להן לייצר חמאה. טרה הפסיקה לחלוטין את הייצור, ותנובה מייצרת כמות מוגבלת, שנעלמת מהמדפים במהירות.
הממשלה ניסתה לעקוף את המחלבות המקומיות דרך מתן מכסות ייבוא ליבואנים שייבאו חלב במחיר המפוקח, אבל המחיר המפוקח רחוק כל כך מהמחיר האמיתי של החמאה, שהיבואנים מעדיפים למכור את החמאה במחירי השוק ולחטוף את הקנסות. שני שרי האוצר האחרונים של ישראל ביטאו את הכשלים האלה באופן מובהק: שר האוצר שאכפת לו חילק את כל הקופה ועוד לווה את התקציב של חמש השנים הבאות, אבל לפחות דאג לזוגות הצעירים. שר האוצר שקדם לו טען שההתנגדות של הכלכלנים לתוכניות שלו אינה רלוונטית בעיניו, כי התוכניות אינן מיועדות לכלכלנים. כפי ששניהם גילו, התעלמות מחוקי הכלכלה אינה גורמת להם לעבוד אחרת. ייתכן מאוד שלפנינו שנים קשות של קיצוצים ומיתון, אבל הפוליטיקאים שלנו מתחרים למי אכפת יותר, ויכולים להחמיר מצב כלכלי מורכב ממילא.
מעל העדר מתנשא פוליטיקאי אחד, בנימין נתניהו, שלא רק מבין את חוקי הכלכלה אלא אף הפעיל אותם לטובת ישראל ב־2003. בהרצאה קצרה שנתן והוא מקדם בקמפיין הבחירות שלו מתאר נתניהו איך פעל לשחרור כלכלת ישראל ולהורדת מיסים, ואף מסביר את ההיגיון שמאחורי מדיניותו. חבל רק שנתניהו הזה נעלם ולא נראה מאז 2005 לערך. אולי אחרי השבוע יחזור ויתגלה.
