אין שמחה כהתרת ספקות. בראיון שלו אמש לחדשות 13 פיזר בני גנץ את ענן הספקות סביב שאלת השאלות מאז כניסתו לפוליטיקה – האם הוא שמאל או מרכז? ובכן, הוא שמאל. אמנם לא שמאל קיצוני, לא עד כדי כך, אך בהחלט שמאל. בראיון לאודי סגל אמר יו"ר כחול-לבן חד וחלק: "בשביל שהאג'נדה של המחנה הדמוקרטי תתממש, בשביל שהאג'נדה של העבודה תתממש – אני צריך להיות ראש הממשלה". מה יכול להיות יותר בהיר וצלול מהצהרת הכוונות הזאת?
האג'נדה של מפלגת העבודה ושל המחנה הדמוקרטי היא ישראל בגבולות 67' לצד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. הגושים אולי יישארו על כנם, תמורת שטחים שיועברו לפלסטינים מתוך תחומי ישראל הריבונית, אך רוב היישובים ייעקרו. אפילו אריאל לא תישאר בידינו, כי היא שוכנת בעומק השטח ואין דרך לשכנע את הפלסטינים לוותר לנו עליה. מי שלא מאמין, שישאל את ניצן הורוביץ ואת עמיר פרץ מה אומרת האג'נדה המדינית שלהם, שהיא מעכשיו גם האג'נדה המוצהרת של בני גנץ.
יו"ר כחול לבן @gantzbe בתגובה לאהוד ברק שטען כי הוא מעוניין להקים ממשלה רק עם הליכוד: "אני אומר לאהוד ברק – בשביל שהאג'נדה של המחנה הדמוקרטי ושל העבודה תתממש, אני צריך להיות ראש הממשלה" • הדברים נאמרו בריאיון לתוכנית "לפני החדשות" עם @usegal pic.twitter.com/QrDZNNRigW
— חדשות 13 (@newsisrael13) September 15, 2019
כשנשאל הבוקר ביומן גלי צה"ל כיצד הוא מסוגל להביע אהדה למפלגה שאחד מבכיריה הוא מוסי רז, מי שרק לפני שבוע הביע צער על מותו של המחבל שרצח את בני הזוג הנקין, הגיב גנץ בסלחנות. הוא הסביר ש"צריך להבחין בין מישהו שמצייץ פעם אחת איזה משפט לבין מדיניות קבועה ומתמשכת". במידה רבה זה נכון גם לגבי גנץ עצמו: צריך להבחין אצלו היטב בין אמירות חד-פעמיות או אפילו רב-פעמיות, לבין המדיניות הקבועה והמתמשכת שהוא עלול לנקוט אם וכאשר יוכרז השבוע כמנצח בבחירות 2019 מועד ב'.
בני גנץ של ינואר-ספטמבר היה איש מרכז לכאורה. הוא נזהר מלהוציא מפיו את המונח "פתרון שתי המדינות" ואף התאמץ ליצור רושם שלהבדיל מנתניהו התבוסתן הוא יפרק חיש קל את חמאס-עזה. חבירתו לבוגי יעלון סייעה לו לשכנע בוחרי ימין לא מעטים שהוא איש מרכז. ואולם, מערכת הבחירות האחרונה הצליחה לחשוף את המהות שהסתתרה בין סיסמאות הקמפיין, במיוחד הישורת האחרונה של המערכה. פתאום התפזרו העננים, ואור השמש המחטא נשפך על התחבולות שמאחורי הסיסמאות.
התחייבותו של גנץ ליישם את מדיניות המחנה הדמוקרטי והעבודה אינה משתמעת לשני פנים. היא גם עולה בקנה אחד עם התבטאויות עבר נשכחות שלו, לפני כניסתו לפוליטיקה. שותפו הבכיר יאיר לפיד אינו מסתיר את תמיכתו ברעיון עקירתם של יישובים רבים ביו"ש במסגרת הסדר עתידי עם הפלסטינים, שלא לדבר על בכירים אחרים ברשימת כחול-לבן, כמו עופר שלח ויעל גרמן. לנוכח ההרכב הדמוגרפי הזה של סיעת כחול-לבן לא קשה לנחש מי ייתן שם את הטון המדיני לאחר הבחירות. סביר להניח שלפיד ושלח ישפיעו יותר מיעלון. הם הרוב שם.
זאת ועוד, בכל הסקרים נספרת כחול-לבן בגוש אחד עם הרשימה המשותפת, גוש השמאל, ומעולם לא שמענו מפי גנץ ושות' מחאה כלשהי נגד הקִטלוג הזה. איימן עודה אף הורשה לנאום בעצרת מתוקשרת שכחול-לבן ארגנה הקיץ בתל-אביב נגד פסקת ההתגברות. למזלה, העניין המטריד הזה הודחק בלהט ההכרזה על מערכת הבחירות, כפי שהודחקו ואותרגו דברים מטרידים אחרים באידיאולוגיה שלה. למשל, שבירתה החדה לכיוון הליברמני בשבועיים האחרונים. בנאומו הראשון והמתוקשר בגני התערוכה התחייב גנץ להעמיק את השותפות עם החרדים – ממש במילים אלו – ואילו עכשיו הוא מצטרף למכפישיהם ולמדיריהם עם קמפיין "ממשלת האחדות החילונית" שלו. הגנץ יצא מהמרצע, להבות האיבה לבני-ברק עולות מחלונות המפלגה התל-אביבית שהתיימרה לאחד את כולנו.
במצב דברים שכזה, קשה להבין אנשי ימין שממשיכים לזהות בשורה כלשהי בכחול-לבן או משתעשעים באשליה שלא כל-כך משנה אם גנץ ולפיד ינצחו. עד כמה שאפשר לצפות פני עתיד לאור הכרזות ההווה, זה בהחלט משנה. גם אם נתניהו יתמהמה בהגשמת הבטחתו להחלת הריבונות הישראלית בבקעה, מוטב שהממשלה שתצטרך להתמודד עם תוכנית טראמפ תורכב בידי הימין, ולא בידי מי שנערך ליישם את האג'נדה של עמיר פרץ וסתיו שפיר. אבל ממשלה כזאת לא תקום במקרה שגוש השמאל בראשות גנץ יצליח להשיג גוש חוסם, ולפי כל הסקרים הוא קרוב לכך מאי פעם. אם בוחרי ימין רבים יישארו הפעם בבית, או יסתכנו בהצבעת תפנוקים למפלגה שמתנדנדת על תהום אחוז החסימה, יגיע השבוע לסיומו עשור של שלטון ימין, העשור הטוב ביותר בתולדותיו. עכשיו זה תלוי רק בהם.
