המשורר חיים גורי ז"ל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, לא היה רק פס הקול של מלחמת העצמאות ("שיר הרעות", "באב אל ואד", "הנה מוטלות גופותינו"). כל סיפור חייו ליווה כמעין סמל חי את סיפורה של ישראל המתחדשת, והעובדה שזכה להאריך ימים אפשרה לו להפוך לסמל של כמה וכמה תהליכים ותפניות בסיפור הישראלי.
הוא גדל כבן יקיר של תנועת העבודה, ששלטה ברמה בשנות עיצוב היישוב, וכבר אז היה בכל המקומות ה"נכונים": בית החינוך לילדי עובדים, בית הספר החקלאי כדורי, וכמובן לוחם בפלמ"ח, מראשיתו ב־1941. כצבר שורשי, היה זה אך טבעי שגורי ינהל רומן עם התנועה הכנענית – זו שסברה שילידי הארץ יוצרים כאן עם חדש, המתנתק מהעם היהודי וחובר לאחיו הילידים הערבים. אבל כמו רבים אחרים, זה היה רק רומן עם הלכי הרוח הכנעניים, שבצדק חשו שהצבריות שונה במהותה מהיהדות הגלותית, ובכל זאת לא יכלו לגמרי להתנתק ממנה. משום כך בסופו של חשבון לא הפך גורי, למרות לחצי חבריו, לחבר פורמלי בין "הכנענים".
הניתוק מהיהדות הפך בלתי אפשרי לגמרי אחרי השואה, וכאן היה גורי שונה מרוב חבריו הפלמ"חניקים. הוא גילה את שארית הפליטה ואת זוועות השואה מוקדם בהרבה מכפי שגילתה אותם רוב החברה הישראלית, מעצם העובדה שנשלח עוד ב־1947 למחנות העקורים בהונגריה כדי לקדם את עלייתם לארץ של שרידי תנועות הנוער הציוניות. המפגש הזה היה למפגש מכונן בחייו של הצבר. בהמשך גם סיקר כעיתונאי את משפט אייכמן, כתב את הספר "מול תא הזכוכית", והפיק את טרילוגיית הסרטים העוסקת בשואה ובהעפלה לארץ: "המכה ה־81", "הים האחרון" ו"פני המרד".
אחרי מלחמת ששת הימים שוב הפך גורי לאחד הסמלים של התרוממות הרוח שאחזה בחלקים מגוונים של הציבור הישראלי. כאיש אחדות העבודה, שחרתה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה, וכמעריץ ותיק של המשורר נתן אלתרמן, הוא הצטרף לאנשי תנועת העבודה כמו רחל ינאית בן־צבי ומשה שמיר שחברו לאלתרמן בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כשמתנחלי גוש אמונים התיישבו בפעם השמינית בסבסטיה, בחנוכה תשל"ו, ועל הפרק עמד חשש לעימות בינם ובין כוחות צה"ל, היה זה גורי שתיווך בין הצדדים עד שהגיעו להסכמה על יישוב המתנחלים במחנה קדום (שהפך לימים ליישוב קדומים). עם זאת, כעבור שנים שוב הפך גורי לסמל לאנשי תנועת העבודה שנטשו את החזון ההוא, והגיעו למסקנה שהוא מסכן את המדינה היהודית ואף את המוסר היהודי.
ולבסוף, גורי היה סמל למהפך שעברה השירה העברית – משירת הרבים, שירת ה"אנחנו", לשירת היחיד. שיריו הראשונים היו טבועים כולם בחותם ההזדהות עם הקולקטיב והקבוצה, כתובים בלשון רבים: "עוד נזכור את כולם" בשיר הרעות, "לנצח זכור נא את שמותינו" בשיר באב אל־ואד, "הנה מוטלות גופותינו" על הרוגי הל"ה – למרות שהוא, כותב השיר, בוודאי לא היה מוטל בין הגופות – וכן הלאה.
ספריו האחרונים, לעומת זאת, היו ספריו של משורר בודד, זקן, שיש לו גם ביקורת רבה על החברה הישראלית. כך, למשל, בספר "עיבל" (2009), שבו הוא מעמת בין ההרואיות של מלחמת העצמאות, שספר שיריו הראשון הוקדש לה, ובין תחושת הקללה הרובצת על המציאות הישראלית ומסומלת בעיבל, הר הקללה. או ספרו האחרון, "אף שרציתי עוד קצת עוד", שבו הוא פשוט כמה לעוד פיסת חיים, אבל גם יודע שהשירה תנציח את דמותו גם לאחר לכתו.
ואולי סמלי מכולם הוא הספר שפרסם ב־2004 תחת הכותרת "אני מלחמת אזרחים", שבו רמז לכך שהמאבק החריף המתחולל בחברה הישראלית, בין חסידי הארץ לחסידי השלום, ולא פחות מכך בין לוחם הפלמ"ח לאיש הנאות החיים, הוא מאבק פנימי המתחולל קודם כול עמוק בתוכו עצמו.
על כל ההיבטים הסמליים האלה גורי לא היה ראוי רק לפרס ישראל ולשאר הפרסים שזכה בהם. לא פחות מכך הוא ראוי לביוגרפיה מקפת שתשזור את סיפור חייו בסיפורה של המדינה והחברה שהוא חי בה. אין עוד הרבה אנשים כמותו, שמסמלים עד כדי כך אותנו ואת תהפוכותינו.
