רק לפני ארבעה חודשים, בסיבוב הקודם, מפלגת הימין החדש בהובלת נפתלי בנט ואיילת שקד מצאה את עצמה בחוץ. במקום ללמוד מהטעות, שקד הסיקה מסקנות קוסמטיות, ניגשה לא מוכנה למועד ב' והביאה למצב שבו, נכון לשעה זו, נגרעו שני מנדטים מכוחם הפוטנציאלי של שתי הרשימות בעקבות האיחוד. (אם הימין החדש אכן היו עוברים). האם אפשר להשליך מכך על יכולות הביצוע של של יו"ר ימינה או על עתידה הפוליטי? אין לדעת.
הטעות המרכזית של שקד הייתה במחשבה שההליכה המשותפת של רשימת הימין החדש עם איחוד מפלגות הימין תשיג תוצאה דו ספרתית, מחשבה שהתבררה כחוסר הבנה של המגזר הסרוג. ניתן למנות שתי סיבות שתרמו לכך.
הסיבה הראשונה טמונה באפקט הקצוות. מפלגת ימינה הייתה צריכה להחליט, האם היא מבליטה את הערכים הליברליים של בנט ושקד או האם היא מדגישה את השמרנות של הבית היהודי. בסופו של דבר היא הצניעה את שניהם ואיבדה בכך מצביעים. הזרם הראשון לנדוד היה הימין הדתי-ליברלי, לא רק דתיים 'שקופים' אלא גם כאלו שלא חיו בשלום עם מתן מקום איכותני לרבנים החרד"לים הרבה מעבר למשקלם באופוזיציה. אם ימינה רצתה להיות מפלגה של "דתיים וחילוניים", מדוע היה צריך לבקש מרוני ססובר, החילונית, להסיר את תמונתה בבגד ים מחשבון האינסטגרם שלה? המסקנה היחידה הייתה שהמפלגה איננה מקום שחילוני אמור להרגיש בו באמת בבית.
הסיבה השנייה הייתה סדר היום של הקמפיין. האם יש אזרח אחד במדינת ישראל שלא מודע לימניות של שקד, בנט וסמוטריץ? מה היה הטעם והצורך האסטרטגי ללכת על הטיקט המדיני? באופן אירוני ניתן היה לקחת השראה דווקא ממפלגת ש"ס. יו"ר המפלגה אריה דרעי, בהחלטה מבריקה נטש את 'השקופים' ועבר לדבר על הניצוץ היהודי. תשדיר הסליחות המפורסם של ש"ס לא אמר דבר (אם מתעמקים ניתן אפילו לתקוף אותם על אלמנטים בו) אבל כוחו היה בעוצמת הרגש שעברה בתוכו.
ניתן היה לומר שהציונות הדתית היא אשכנזית בתפיסת מוצאה. אך אני מבקש לשאול: האם הרב רפי פרץ לא יכול היה להוביל תשדיר שפורט על המיתרים היהודיים? ההתעלמות מהבוחרים המסורתיים, בני עדות המזרח, הייתה הפקרה בוטה של קהל מטרה קלאסי. זה נהנה (דרעי) אך זה חסר (שקד).
"ימינה" הייתה צריכה לעסוק בשבת הישראלית, ברפורמה בשירותי הדת, בחינוך המשלב ובמעמד האישה הדתית. האגף החרד"לי אולי היה מציב מכשולים, אך שקד ובנט היו צריכים להתעקש על כך עד כדי פיצוץ. בסופו של יום לחרדל"ים לא באמת הייתה חלופה אחרת והם היו מוותרים. וכמובן ישנו גם פתרון טכני: להתארגן בריצה נפרדת מלכתחילה, שני בלוקים נפרדים. הימין החדש, הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית יתאחדו לשתי מפלגות.
אגב עוצמה יהודית, איתמר בן גביר לא ממש הפסיד. במשא ומתן הנוכחי טענו נגדו שהוא שווה רק 30 אלף קולות, כעת הוא הוכיח שכוחו עולה על 70 אלף קולות ובדיונים בבחירות הבאות יוכל אולי לדרוש מקום גבוה יותר ברשימה המאוחדת.
הציונות הדתית חדלה מלהתקיים כמגזר אחד, אך אין צורך לחשוש. הפיצול של מפלגת ימינה היה הכרחי ונכון, וכעת על כל מפלגה להעמיק את שורשיה בגבולות הגזרה המחודשים. האם הכול אבוד? ממש לא. מעתה יש לומר: ליברלים סרוגים וחרדיות ציונית. האם בנט ושקד יכולים להוביל את המהלך הזה? בהחלט כן, אבל מתוך הבנה שצריך חריש עמוק בקרב קהל היעד שלהם. ואם לא? התמודדות בליכוד היא תמיד אופציה.
