תוצאות הבחירות מעידות, ובצורה חדה, כי הקטגוריזציה של שמאל/ימין בפוליטיקה הישראלית – מתה. היא אמנם נוכחת בתודעה ומפומפמת על ידי התקשורת שצריכה לייצר קרב גלדיאטורים, אבל היא הולכת ודועכת במציאות. למרות שאין להקל ראש בשיקוליו הפוליטיים, ליברמן הוא הפוליטיקאי הראשון לזהות. עקרונית הוא זה שסימן את הנטישה מפוליטיקת הקצוות ואת התמקמות הפוליטיקה הישראלית בתווך הריאליסטי שביניהם.
הבחירות לכנסת ה-22 מיקמו סופית את המציאות בתוך גבולות המגרש הזה שבו עתידים לשחק כלל השחקנים. בין הליכוד לבין כחול לבן אין ממש הבדלים רעיוניים. הסדר החברתי בישראל מאורגן בשני העשורים האחרונים דרך תפיסה הגמונית יציבה, שמצד אחד אוחזת בגישה ביטחונית קשוחה וריאליסטית לגבי מה אפשר לעשות ומה לא; ולצידה גישה כלכלית ניאו ליברלית שהוכנסו בה עידונים בעקבות מחאת מעמד הביניים. הקטטה בין הליכוד ובין כחול לבן אינה אם כן קטטה רעיונית, היא נטו קטטה על כוח בין אליטות.
מבחינת הרוב המכריע של תושבי ישראל זו מציאות לא רעה בכלל. היא מבטאת קונצנזוס רעיוני ובעיקר שמה קץ לפנטזיות הגדולות מהקצוות. ישראל לא תלך למימוש האוטופיות של עוצמה יהודית, וגם לא למימוש החלומות של הליברליזם הקוסמופוליטי של מרצ. מבחינה זו, מה שקרה במערכת הבחירות הנוכחית הוא מה שהיה אמור להתממש במערכת הבחירות הקודמת, קרי אחדות. אבל לטבע יש קצב משלו ונדרשת תקופת הבשלה כדי להראות לנו כי מה שנראה היה בלתי אפשרי קודם (למרות שהיה אפשרי), הופך עתה כמעט לכורח המציאות.
אשר לשאלת מעמדו הפרסונאלי של נתניהו – הוא עדיין מסתמן לאחר הבחירות כגורם משמעותי יותר מאחרים בקביעת המהלכים הפוליטיים הבאים. הסיבה לכך היא פשוטה: נתניהו והליכוד אוחזים ביותר חלופות פעולה לעומת היריבים המדומים בכחול לבן שההישג שלהם מוגבל. למרות נטיית התקשורת להדביק לכחול לבן את האלקטוראט הערבי, מדובר בטעות קשה. ממשלה עם הרשימה המשותפת אינה אפשרות ריאלית ובקיזוז האלקטוראט הערבי, לגנץ יש קצת יותר מ-40 מנדטים. עם זה קשה לעשות משהו. ממשלה עם החרדים וליברמן ללא הליכוד היא אפשרות קלושה בגלל שיח החרמות של כחול לבן ודיבורי הממשלה החילונית, ולכן גנץ אינו החוליה החזקה.
לעומת זאת, לליכוד יש סדר גודל של 56 מנדטים במחנה המובהק. זה אומר שיש לו מגוון חלופות: ממשלה עם ליברמן, ממשלה עם גנץ ללא ליברמן ועם אחרים (חרדים, עבודה), ממשלה עם גנץ וליברמן ללא חרדים ועם העבודה וממשלה עם העבודה ללא גנץ וללא ליברמן. במצב הזה לא מפלגת ישראל ביתנו תסתמן כמפלגת לשון המאזניים, אלא לא אחרת מאשר מפלגת העבודה. עמיר פרץ יכול לחייך.
אמנם, חלק מהתרחישים הללו קשים למימוש, למשל ממשלה עם ליברמן ללא גנץ, אבל עדיין מרחב הפעולה של נתניהו נראה גדול מזה של יריביו וסביר, בכפוף לתוצאות האמת, שנתניהו יקבל לידיו את תפוח האדמה הלוהט של הרכבת הממשלה. בנסיבות הללו זה נכון וראוי שמי שסימן בעשור ומחצה האחרונים את דרכה הרעיונית של ישראל, גם יוביל את ישראל לעידן הפוליטי האחדותי. יהא זה מעשה שהוא בבחינת השלמת המלאכה, גם אם נתניהו האיש לא יסיים את הקדנציה במלואה או ייאלץ להסכים לרוטציה.
ומה באשר לערבים? עודה וחבריו עמדו במשימה: הגדלת נפח הייצוג הערבי בכנסת. הם שיפרו מאד את הישגיהם ממקצה א' של הבחירות, וגם מצאו את עצמם במצב שבו הם יכולים להשתעשע באפשרות לגבות מהשחקנים המרכזיים מחיר מסויים בעבור שיתופי פעולה פוליטיים מוגבלים. כאן המקום לומר כי מה שבאמת מעניין את עודה, חוץ מייצוגו, הוא תוכנית החומש הממשלתית שתמשיך את זו הקודמת שבנתה ממשלת נתניהו עבור מצביעיו, הרבה יותר מהרומנטיקה על ברית עם השמאל או נקמה בנתניהו. עודה הוא ריאליסט גדול לא פחות משנתניהו או גנץ.
ואם, לסיום, רוצים להבין את עומק התפקיד הפונקציונלי שמילאו הערבים במערכות הבחירות האחרונות, אז כנראה שלראש הרשימה המשותפת עודה יהיה תפקיד מסויים גם בכינון הממשלה הבאה. זו תהיה הממשלה שאולי תהפוך אותו לראש האופוזיציה, אבל זו שגם תקום על בסיס הסיסמא המאחדת שנתניהו חקק אותה אמש בנאומו: ממשלה ציונית !! והנה מתוך שלא לשמה, בא לשמה.
