"שירות המבחן התרשם מאדם בעל אישיות מרדנית, המחזיק בעמדות ביקורתיות כלפי הממסד והמדינה. ביחס לגורמי הסיכון במצבו מפרט שירות המבחן כי לנאשם קושי בוויסות דחפים, קושי בהבעת אמפתיה כפי המתלונן, קושי מול דמויות סמכותיות וקושי בקבלת אחריות. בנסיבות אלה קיים סיכון מסוים להישנות התנהגות דומה. הנאשם מודה במיוחס לו בכתב האישום, אינו רואה במעשיו פסול ומוכן לשאת בעונש בגינם".
הקשר שבין ארכיטקטורת הנפש לדפוסים פליליים הוא מרתק. לא רק הלבבות נמשכים אחרי המעשים, גם המעשים נמשכים אחרי הלבבות, והתחקות אחר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש מולידה שלל שאלות בנודע לגבול שבין חופש והכרח, בחירה ודטרמיניזם. בהקשר המשפטי השאלות הללו יורדות מהאולימפוס הפילוסופי והופכות להכרעות גורליות המשפיעות השפעה ישירה על עתידם של נאשמים. גם סוגיית השכר והעונש – שזכתה להתייחסות רחבה ביותר בפילוסופיה של ימי הביניים, הכללית והיהודית – הופכת למוחשית וקונקרטית בסדר הדין הפלילי.
אפשר לדון בבית המדרש האם מטרת הסנקציות היא הרתעה, גמול או גם וגם, אבל לפני כל ההפשטות יש למערכת אכיפת החוק אחריות פשוטה ומיידית: להרחיק את העבריין ממקום הפשע כדי להגן על הציבור. בהשאלה מרפואת חירום, החייל שנורה בקרב יצטרך אמנם לעבור תהליך ארוך של שיקום בניתוחים, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפול פסיכולוגי, אבל כל אלו אינם רלוונטיים אם החובש לא יזחל אליו מיד לאחר הפגיעה ויעצור לו את הדימום בלחץ ישיר.
הציטוט דלעיל הוא מתוך גזר דינו של עו"ד חיים ברק כהן, שאותו מסרה השבוע השופטת דנה אמיר. עו"ד כהן מתואר בפסק הדין כסוג של אנרכיסט מקצועי: "מאז המחאה החברתית בשנת 2011 הוא החל לפעול בייצוג ארגונים ופעילים חברתיים", וכיום מתמקד ב"נסיונות לשנות את מבנה המשטר". כהן כמובן לא הועמד לדין על המעורבות הפוליטית הגבוהה שהפגין אלא על הדרכים הפוגעניות שבהן בחר. המעשה שבגינו הועמד כהן לדין בתיק הנוכחי הוא קמפיין אישי אגרסיבי ומתמשך שניהל נגד קצין במשטרת ירושלים.
על פי גזר הדין, "הנאשם פרסם על פני תקופה של למעלה משנה פוסטים ושירים בגנותו של המתלונן, אשר שימש בתקופה הרלוונטית רכז מודיעין במרחב מוריה במשטרה". גזר הדין מתאר מסכת שיימינג אפקטיבית במיוחד שגרמה לשוטר לעזוב את תפקידו. "גל ההסתה" כלל "שיחות טלפוניות שבהן הוטחו בו טענות ועלבונות, ונוקבו צמיגי רכבו המשטרתי. השפלת ילדיו הקטנים על בסיס קבוע ופגיעה בתחושת הביטחון של רעייתו. בסופו של יום נאלץ לעבור דירה ואף שקל לשנות את שם משפחתו".
פרקליטו של חיים ברק כהן ציטט את פסק הדין הטרי של בג"ץ בעניין אליצור סגל, שממנו רצה לטעון להרחבה של חופש הביטוי הפוליטי גם בהתבטאויות נגד עובדי מדינה. אבל מה שריצד לי בעיניים לא הייתה השאלה המשפטית הזו אלא המשא ומתן ההזוי שניהלו הצדדים סביב סעיף העונש.
תחת הכותרת "דבר הנאשם" כותבת השופטת כך: "הנאשם בדבריו הבהיר כי הוא מעוניין לבצע עונש שירות לציבור כהמלצת שירות המבחן. עוד הודיע כי בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין אך לא יבקש לעכב ריצוי חלק מעונש השל"צ מאחר ומבקש לעסוק בתחום מבקשי המקלט".
זה כבר מבריק: עו"ד אנרכיסט עם אישיות גבולית, בוגר מחאת האוהלים ששואף 'לשנות את שיטת המשטר' ושהורשע בירידה לחייו של שוטר – מבקש לרצות את 'עונשו' בפעילות בארגון שמאל הפועל למען המסתננים מאפריקה. כל זאת בתקופה רגישה שבה מדינת ישראל מתעתדת לממש את הסכם ההשבה של המסתננים למדינות שלישיות ביבשת תחת קמפיינים, מחאות והפגנות של ארגוני זכויות. איך הגיבה דנה אמיר? בקשת הנאשם לחזור למקום הפשע ולהמשיך להילחם בשוטרים ובממסד לא נראתה מופרכת לשופטת המלומדת. היא נענתה להצעתו והורתה לו להקדיש 300 שעות למען המסתננים.
