שבעה מנדטים – זהו היבול של מפלגת ימינה בבחירות, נכון למועד כתיבת השורות. התוצאות הסופיות, לאחר ספירת קולות החיילים, עשויות להוסיף לה מנדט נוסף. עוד אחד־שניים השליכה עוצמה יהודית לפח האשפה של ההיסטוריה, כמיטב המסורת. מי שמופתע מהתוצאה, חי בבועה. זהו האלקטורט של הציונות הדתית. אפשר להוסיף עוד שניים־שלושה מנדטים בנסיבות מיוחדות לצד אחוז הצבעה נמוך, וזהו. זה כך כבר שנים ארוכות. לא מִשתים ולא קשיות; זהו בסיס הבוחרים הריאלי של המפלגות הדתיות־לאומיות.
תעמולת הבחירות מאחורינו, וכעת אפשר לקיים דיון ענייני יותר ולפתוח שני נושאים רגישים: ההתנהלות הפוליטית של המגזר בשנים האחרונות, והשפעתן האמיתית של מפלגות המגזר על הפוליטיקה הלאומית.
שני מאפיינים מרכזיים נוספו לפוליטיקה הדתית־לאומית מאז הצטרף אליה נפתלי בנט: האחד הוא אשליית גדוּלה של מפלגות המגזר, והמשלים שלו הוא אמונה במנהיגותם סוחפת־ההמונים של נציגי המפלגה. כל סיעה בטוחה שהיא גואלת ישראל ויורשת הליכוד, וכל מי שזוכה לקצת פופולריות במגזר מוכרז מיד כראש הממשלה הבא. היוהרה חסרת המודעות שולטת.
שתי האשליות הללו מחוללות דינמיקה פוליטית כפולה: מצד אחד איחודים ופיצולים בלתי־פוסקים, משל היו סיעות המגזר ופלגיו מפלגות שלטון אדירות, ומצד שני, תרבות פוליטית אגרסיבית וקלוקלת.
לוּ לא היו מפצלים את הבית היהודי בסיבוב הקודם, הייתה קמה ממשלה ימנית. אבל תרבות הפיצול כבר מוטמעת, והימין החדש כבר התפצל מימינה. בנט חוזר להוביל מפלגה פצפונת שבה שקד מספר שתיים. מרוב סיעות, רשימות ופלגים כבר לא יודעים מי ומה. בוקה ומבולקה עסקנית. תקומה, מולדת, מפד"ל, איחוד מפלגות הימין, הימין החדש, ימינה, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, גאולה ואחדות הימין (טוב, את השתיים האחרונות המצאתי), והכול כדי לייצג כשבעה מנדטים מבולבלים.
ומה באשר לתרבות הפוליטית? את המפד"ל ירשה פוליטיקה של הונאה עצמית. כשנוח אומרים שמאוחדים, כשלא נוח זה רק טכני ואז שוב מתפצלים בסתר לפני הבחירות ומספרים רק אחריהן. שקד מובילה את ימינה, אבל בעצם אין לה שום סמכות משמעותית. לימין החדש "הנהגה משותפת", אבל בעצם בנט הוא המחליט. שקד שולחת בערב הבחירות הודעה שמבשרת שהליכוד עקף מזמן את כחול־לבן, ולא נדבר על הסקרים ש"ניבאו" לימין החדש 14 מנדטים. המגזר עובד על עצמו בעיניים.
כל זה בנוי על סוד ידוע: מפלגות המגזר נאבקות בתעמולתן בעיקר בליכוד, אבל בפועל תלויות בה לגמרי. לכן עצוב לראות שהעיקרון הפוליטי היחיד שמאחד את מנהיגי פלגי הציונות הדתית הוא העוינות לאויב המשותף, נציג השמאל בימין (מבחינתם): בנימין נתניהו. ההתקפות עליו ועל הליכוד הן הדבק הפוליטי העיקרי שלהם. האיבה שקיימת במעגלים מסוימים של המגזר לנתניהו, הכוללת רטוריקה מזלזלת ומכפישה מצד מובילי דעה שבמקרים רבים פשוט מהדהדים את תעמולת השמאל, היא כנראה התופעה הפוליטית המוזרה ביותר בפוליטיקה שלנו.
ההתנגדות לנתניהו בשמאל מובנת לגמרי. הוא ראש ממשלה כ־13 שנים. בכל יום הוא היה יכול לשבור שמאלה, לזכות בתמיכה ציבורית רחבה בישראל ובאהדה ויוקרה בינלאומיים. זהו הפיתוי שעומד לפני ראש ממשלה בימין, ושנתניהו עמד בפניו אלפי ימים כראש ממשלה.
לגיטימי לקיים מפלגה מגזרית, אלא שבניגוד לחרדים שגאים בשימור האינטרסים שלהם, הציונות הדתית רוצה להיחשב לאומית ונקלעת לסתירה פוליטית
החשבון המספרי ברור כשמש. כל ראש ממשלה בימין יודע מה העולם חושב ורוצה לראות, והוא יודע גם שבזמן שמימינו יש כעשרה מנדטים, משמאלו יש כ־50. התמריץ הפוליטי ברור. הסיבה היחידה לא לשבור שמאלה היא נאמנות אידיאולוגית. נתניהו לא מכזיב, ושומר כמיטב יכולתו על ההתיישבות. בתמורה הוא זוכה לקיתונות בוז ואיבה, שפוגעות באחדות בימין ויוצרות בו קיטוב ופילוג.
הפתרון, מפלגת שלטון
חלק מהאיבה הזו נובע מהצורך לתחזק את המיתוס המרכזי של ההצבעה המגזרית: האמונה שמפלגות המגזר "שומרות על הליכוד מימין". עובדתית, זו טענה מגוחכת. אין שום דרך לשמור על הליכוד מימין. כאמור, המספרים ברורים. גם היסטורית, בכל פעם שראש ממשלה ימני פנה שמאלה, בין אם מבחירה ובין אם מכורח, הוא זכה לגיבוי משמאל – שיש לו הרבה יותר תמיכה ציבורית מאשר למגזר – ומפלגות הימין הקטנות נותרו חסרות אונים.
בקמפ־דיוויד היו מימין לבגין 12 מנדטים של המפד"ל ו־2 של שלומציון. בוועידת מדריד היו מימין לשמיר 12 מנדטים של המפד"ל, התחיה, צומת ומולדת. בהסכמי חברון עמדו מימין לנתניהו 18 מנדטים, של המפד"ל, מולדת וישראל בעלייה. בהתנתקות היו מימין לשרון 15 מנדטים – 13 סרוגים ועוד 2 של ישראל בעלייה. מה עוד נזכיר? ההקפאה בתקופת אובמה ועסקת שליט? 7 מנדטים 'סרוגים' ועוד 15 של ישראל ביתנו. וכן הלאה.
אם כן, טענת "לשמור מימין" מופרכת מיסודה. למעשה היא נשענת על מיתוס פוליטי אחר, "יומרץ רבין", שלפיו מרצ דחפה את העבודה שמאלה וכך נחתמו הסכמי אוסלו. למרצ, כמפלגה קטנה, יש אינטרס לטפח את המיתוס הזה, אבל גם כאן, העובדות ההיסטוריות שונות לחלוטין.
ההשפעה העיקרית שהובילה לאוסלו הגיעה מחבורה שפעלה בתוך מפלגת העבודה. האישים המרכזיים בה היו שמעון פרס ויוסי ביילין, ולצידם עמדו בין השאר אורי סביר, יאיר הירשפלד ורון פונדק. לכן הסכמי אוסלו מוכיחים את ההפך מהמיתוס: כדי להשפיע על מדיניות הממשלה מוטב לפעול מתוך מפלגת השלטון. אם כל המנדטים של מרצ היו הולכים למפלגת העבודה, זה לא היה משנה דבר.
המסקנה היא שאין משמעות לאומית להצבעה המגזרית. היא לא "שומרת" על דבר, לא מעצבת מדיניות ולא מסכלת אותה. ההצבעה המגזרית מועילה לקידום האינטרסים המגזריים. זה לגיטימי, אלא שמבחינה זו אין הבדל בין ההצבעה הדתית־לאומית להצבעה החרדית, ובניגוד לציבור החרדי, שמודה במגזריותו וגאה באינטרסים הצרים שלו, הציונות הדתית רוצה להיחשב לאומית. וכך נגזר על מצביעי המגזר סבל אידיאולוגי של סתירה פוליטית.
הסבל הזה מיותר כולו, והאידאות הפוליטיות המופרכות שירשו את המפד"ל בעיקר מזיקות. יש פתרון פשוט וריאלי לעניין: להתאחד. לא זה עם זה, לא באופן "טכני" ולא כדי להתפצל מיד, אלא להצטרף לכלל ישראל במפלגת השלטון של הימין ולהשפיע משם. רבבות כבר עשו זאת. הימין מחכה לשאר.
