אז מה שלום הדמוקרטיה שלנו היום? חבולה, טוב תודה. בוקר אחרי בחירות 2019ב', אנחנו נמצאים עם שמאל שחוגג תיקו כאילו ניצח בענק – כמו נבחרת ישראל בכדורגל שמשיגה תיקו מול נבחרת ספרד במוקדמות גביע העולם – עם ימין מבולבל ומותש, עם סכנה לבחירות שלישיות ועם ציבור שנמאס לו. נמאס מהלכלוכים, מהקונספירציות, מהאגו ומבזבוז הכספים המשווע בבחירות האלה. הלחשושים ההרסניים על בחירות שלישיות מתגברים, וזה דבר שהציבור יתקשה להכיל.
בנימין נתניהו הוא מנהיג גדול. באמת, גדול בקנה מידה עולמי. איש משכיל, חכם, חושב, חרוץ, חדור מטרה ורואה תהליכי מאקרו בסדר גודל היסטורי. מתוך בליץ הראיונות שלו ערב הבחירות, בריטואל הקבוע, הריאיון הכי טוב שלו היה כאן, לאורלי גולדקלנג ב'מקור ראשון'. הוא הסביר גם לאחרון הימנים למה הוא לא מפנה את חאן אל־אחמר כאן ועכשיו, ואיך הוא מתמודד עם אתגר הריבונות או עם הגירעון המדאיג. לא מהכול השתכנעתי, אבל בהחלט יכולתי להבין את קווי ההיגיון שהוא שרטט שם.
אליי לא חודר השקר של התקשורת והשמאל. אני לא חושבת שנתניהו הוא איש מטונף ומסית, ההפך הוא הנכון. אני חושבת שהוא איש שבמשך שנים עומד בצורה על־אנושית בכמויות של בוץ ורפש שמוטחות בו ובמשפחתו ערב ערב, שהוא איש שאכפת לו באופן הכי עמוק ממדינת ישראל, שיש לו הבנה כלכלית עמוקה. גם כשהוא לא הביא את המדיני והכלכלי לידי ביטוי, ההרגשה הייתה שיש כאן מבוגר אחראי שלא ייתן לעסק ליפול. כשהם פירשו את הזיעה שלו כלחץ מעורר רחמים, אני ראיתי מאמץ מעורר השתאות ורעב להצליח. ראיתי שועל קרבות שנאבק על כל קול, שמתייצב בקניון מלחה בירושלים בשעה 21:30 אחרי יום עמוס בישיבות ביטחון וכנסי בחירות, שהולך בחליפה לשוק מחנה יהודה ועם מגפון משלהב את הציבור להצביע מחל. וכולם עושים ביבי. הוא עשה קמפיין געוואלד – כולם אחריו, מימין ומשמאל. הוא הלך לים בבחירות הקודמות בחליפה ועניבה – כולם במערכת הבחירות הזו הלכו לים. הוא המציא את השיטה, וכולם הלכו אחריו. זה באמת מדהים.
ואחרי כל זה, ראוי חשבון נפש רציני ביותר. כי אילו נתניהו היה קצת יותר המנהיג הדגול ופחות המתעסק בקטנות ובפינות המלוכלכות, היינו במקום יותר טוב. לו הוא היה לוקח על עצמו פחות ונותן קרדיט עשייה לאחרים, היינו במקום אחר. אילו הוא היה מתעסק גם במדיניות־פנים ולא רק בחוץ, אז השמיים באמת היו הגבול. אילו הוא היה קצת יותר ממלכתי, אז הציבור היה מעריך ומפרגן. כן, לממלכתיות יש ערך.
אי־אפשר לבד, רק עם עושי דברו ושליחיו המהנהנים; לליכוד יש נבחרת מצוינת, כמה חבל שלא ראינו אותה בכלל בקמפיין האחרון. ברקת, סער, חוטובלי, אלקין, לוין, אדלשטיין, קיש ורבים אחרים – הם באמת מצוינים. אנשים עם אידיאולוגיה ומעשים. נתניהו לא יכול להיות גם ראש הממשלה, גם שר הביטחון, גם שר החוץ, גם לנהל קמפיין בחירות וגם להתמודד עם חקירות. זה פשוט לא אנושי, אפילו לנתניהו. צריך להנהיג מדיניות־פנים בישראל, לא רק מדיניות־חוץ מוצלחת וביטחון. הפנים בישראל משווע לניהול ולהשקעה. מערכת הבריאות, החקלאים, הפשיעה במגזר הערבי, העסקים הקטנים, הגירעון – כל אלה משוועים למדיניות.
עיסוק־היתר בחסינות אחרי סבב א' של הבחירות היה, ועדיין, מאוס. ההשתלחות המוגזמת במערכות השלטון בלתי נסבלת. אני לא חסידה של אופן ההתנהלות של המערכות האלה, יש הרבה ריקבון ויש עיסוק אובססיבי ולא הוגן מול נתניהו והחקירות האחרונות. אבל אי־אפשר לזרוק רפש על כל העולם ואשתו, על המשטרה, על הפרקליטות, על היועץ המשפטי, שחלקם מונו על ידי נתניהו עצמו, ולא לחשוב שהבוץ הזה יחזור אליך בסוף כמו בומרנג. אנשים מאסו בזה.
נתניהו לא יכול להיות גם ראש הממשלה, גם שר הביטחון, גם שר החוץ, לנהל קמפיין בחירות וגם להתמודד עם חקירות. זה לא אנושי, אפילו לנתניהו
ולבסוף, היחס הבלתי מוסבר לאיילת שקד ולנפתלי בנט. ראיתי את מסיבת העיתונאים של שקד כשהיא דיברה על שנאה בלתי רציונלית אליה מסביבתו הקרובה של נתניהו. ניכר היה שאפילו הייתה על סף דמעות. היא אצילית, איילת. היא יודעת הרבה וספגה הרבה, והיא הייתה יכולה לפתוח את הפה לפני שנים, אבל עצרה. היא לא מלכלכת, לא מתלכלכת, שומרת על כבודה של "הסביבה הקרובה" של נתניהו ועל כבודו של נתניהו עצמו. למה נתניהו לא חיבק אותה? למה היה צריך לפטר שר חינוך רגע לפני פתיחת שנת לימודים? למה היה צריך לפטר שרת משפטים מתפקדת ומוערכת? הרי את שר החקלאות אורי אריאל הוא לא פיטר (וטוב שכך), אז למה אותם כן? רק כי הוא רוחש להם טינה? מה הוא חושב, שהציבור לא רואה את הגועל? הרי בקלות אפשר היה לחבק את איילת ונפתלי לתוך הליכוד, בדיוק כמו שעשה עם כחלון, במתכונת כזו או אחרת. אבל האיבה האישית גברה על האינטרס הלאומי. וזה מחלחל ומצטבר והופך להיות מחיר כבד מדי. כן, גם בעבור מנהיג גדול כמו נתניהו.
האם מאוחר מדי לתקן? אני רוצה להאמין שלא. אני לא עוסקת כרגע בפאזל הרכבת קואליציות, שנראה סבוך מתמיד, אבל כן הייתי רוצה שהמנהיג הזה, שמנווט באופן אחראי את הספינה שלנו, ימשיך. אבל אם אפשר, קצת חשבון נפש לא יזיק.
שותפות כן, משותפת לא
קשה היה לטשטש את החיוכים של רוב הפרשנים במוצאי הבחירות, שרק חיכו לרגע שבו יריחו את סוף כהונת נתניהו. מספיק להציץ בטוויטר של אותם עיתונאים, שהיו חלק מהקמפיין כבר חודשים, ולהבין איך העורבים חגים במעגלים מלמעלה. ובכל זאת, כדאי לדבר על ההילולה של "גוש השמאל־מרכז" כפי שצוירה באולפנים.
זה היה מדהים. על מרקע הטלוויזיה הוצגו שני גושים: "גוש ימין חרדים" ו"גוש מרכז־שמאל" (וליברמן, בנפרד). "שוויון", זעק המסך, "שותפות יהודית־ערבית", צהלו באולפן. למה לא כינו את זה גוש שמאל־ערבים? הרי זה מה שזה. ועל איזו שותפות ערבית־יהודית אתם מדברים, שותפות עם מי שמבריח טלפונים לטרוריסטים בכלא, שמבקר אותם ורואה בהם גיבורים לאומיים? שותפות שלא רואה בחיזבאללה ארגון טרור? שותפות עם תומכי אסד? שותפות עם אנשים שרואים בחיילי צה"ל אויב? אלה השותפים שלכם? אלה השותפים של בני גנץ ויאיר לפיד? אבוי לנו.
אני בעד שותפות יהודית־ערבית. הגיע הזמן שהימין יגיע לציבור הערבי, יקיים שיח, יתמודד עם אתגרים וימצא מכנה משותף. ולא, לא מכנה משותף סביב הקמת מדינה פלסטינית. זה בהחלט אפשרי ורצוי. אבל לא בזה מדובר, זו לא הרשימה המשותפת. שום שותפות לא תהיה עם תומכי מחבלים, וכדאי שגנץ יבהיר את זה בהקדם. 
