אביגדור ליברמן יצא מפתח ביתו בנוקדים שלשום בבוקר שמח ומחויך כמו חתן שיוצא לחופתו. המצלמות רדפו אחריו, העיתונאים חיכו למוצא פיו, ברשת הכתירו אותו כממליך המלכים של הפוליטיקה הישראלית. ביבי קינג אאוט, קינג ליברמן אין. כולם שכחו לפתע, בתוקף הסערות הגדולות שפוקדות אותנו, כי ליברמן גרר מדינה שלמה לבחירות שעולות מיליארדים, רק בגלל גחמה אישית ורצון לנקום בנתניהו, א־לוהים יודע על מה.
ליברמן פשט צורה ולבש צורה בשנים האחרונות, התאים את האג'נדות שלו להלך הרוח הציבורי, עשה ספינים ושלח מסרים, לפעמים הפוכים. פעם הערבים היו על הכוונת שלו, פעם החרדים, פעם נתניהו ותמיד השמאל והתקשורת. היום הוא חביב המדיה, מפני שהוא כיסח את כוחו של גוש הימין ושל נתניהו. לכן כולם מוכנים לשכוח שמדובר במתעב ערבים; כוכב ספר מפחיד שכתבה עליו פרקליטה בכירה בשירות המדינה; המנהיג והמנטור של קבוצת נאשמים, אנשי ישראל ביתנו, שעומדים לדין על תיקים פליליים חמורים, בתוכם על שוחד וגניבה. כמה מהם ריצו עונשי מאסר והאחרים כנראה בדרך לכלא.
זהו האיש שמדינת ישראל מחכה למוצא פיו. ליברמן הוא מי שמציע לנשיא המדינה להזמין לארוחת צהריים את נתניהו וגנץ כדי שיקימו ממשלת אחדות. מאות אלפים העניקו לו בקלפי שמונה מנדטים, רק אחרי שהלכו שולל אחרי המסרים המעודכנים והקשים שלו נגד החרדים, שפעם היו – ועוד יהיו – החברים הכי טובים שלו. איש כמובן לא שאל ולא ישאל את ליברמן אם הוא מתכוון להילחם בשחיתות הציבורית אחרי כל מה שלמדנו ואנחנו למדים על פרשת ישראל ביתנו. אני מת לשמוע את התשובה שלו.
בהתלהבות הגדולה סביב ליברמן איש גם לא הבין, או לא רצה לשים לב, כי האופציות שלו מוגבלות למדי אחרי הבחירות. הוא לא לשון מאזניים, כי הוא לא יכול ללכת עם גוש השמאל והערבים. אפשר להקים ממשלת אחדות גם בלעדיו ולשלוח אותו לאופוזיציה. זה יהיה עונש ראוי למי שגרר מדינה להרפתקה לאומית מופקרת והחזיר אותה למצב של חוסר הכרעה בדיוק כמו אחרי הבחירות ב־9 באפריל. ואל תאמינו לליברמן שאומר לכם שהוא ישמח להיות באופוזיציה. הוא רוצה להיות שר ביטחון או שר חוץ וחלום חייו היה ונשאר להיות ראש הממשלה. אולי בסוף ליברמן, האיש הכי ציני בפוליטיקה הישראלית, עוד ייגש לנתניהו, יבטיח לו תמיכה תמורת רוטציה של שנה, וישכח את כל ההבטחות שלו לבוחר. מישהו יתפלא? אני לא.
אריה דרעי היה חבר טוב של ליברמן. דרעי הוא לא טלית פוליטית שכולה תכלת, אבל הוא שילם מחיר כבד על מעשיו הנואלים, ועכשיו גלגל המזל שלו התהפך ויש לו עדנה. את מה שליברמן עשה לו הוא לא מוכן לשכוח. העיתונאי החרדי יוסי אליטוב, מקורבו של דרעי, סיפר השבוע כי דרעי כל־כך כעס על ליברמן, עד שהלך והעביר לנתניהו את כל תכתובות הוואטסאפ ביניהם בשנה האחרונה. "נתניהו הבין כי את ליברמן לא מעניינים החרדים ולא חוק הגיוס", אומר אליטוב. "כל מה שהוא רוצה זה רק להפיל את ראש הממשלה". בלשכת דרעי טוענים שהדברים אינם נכונים.
עם החומרים האלה נתניהו יצא להתמודד עם ליברמן, אבל נכשל. בליכוד לא ידעו איך להתמודד עם הפוזה החילונית של ליברמן, הציגו אותו כשמאלן, נוכל ושרלטן. היום כמובן משנים שם גרסה ומנסים לקרב את ליברמן בחזרה לגוש הימין, הבית הטבעי שלו.
בני גנץ לא היה ראוי לתמיכה בבחירות, ולא צריך להיות ראש הממשלה. אדם בלי קילומטרז' בכנסת לא יכול לצבור את הניסיון על הגב של כולנו. זה מסוכן
ובכל זאת, החיים הם לא גן עדן, גם כאשר הטלוויזיות רודפות אחריך ואתה נחשב המנצח הגדול. בזכות המצב הקואליציוני המסובך והאפשרות הדמיונית שתקום קואליציית מרכז־שמאל עם בני גנץ, ליברמן והמפלגות הערביות – החברים הטובים של ליברמן במגזר, זוכים לפתע לכותרות מחמיאות. ליברמן, שפעם המציא את הסלוגן "בלי נאמנות אין אזרחות" ובהמשך העלה את אחוז החסימה כדי להרחיק מפלגות כמו בל"ד מהכנסת, רואה עכשיו את ראשי הסיעות הערביות תופסים כותרות ומקבלים לגיטימציה שלא הייתה להם מעולם. חברי הכנסת אחמד טיבי ועאידה תומא־סלימאן נשאלים על מי ימליצו לנשיא, ואילו תפקידים הם רוצים בממשלה שתקום.
ליברמן שומע בוודאי גם את ג'יבריל רג'וב מתפאר בכך שהרשימה המשותפת הכריעה את הבחירות האחרונות. קשה לי להניח שהוא רווה הרבה נחת.
מבוי סתום
אלה היו הבחירות שהכי התחשק לשים בהן פתק לבן. סוג של מחאה נגד פוליטיקאים שלוקחים אזרחי מדינה שלמה למקום שהם לא רוצים להיות בו, ומכניסים את כל המערכת שוב למבוי סתום. ליברמן הוא לא האשם היחידי. ראש הממשלה נתניהו אינו ראוי לתמיכה מפני שלא העביר את השרביט באפריל למישהו אחר, אחרי שכשל בהרכבת הממשלה. נתניהו צריך ללכת מכיוון שסיבך את עצמו בשטויות תקשורתיות ואחרות שעלו לו בכתב האישום פוטנציאלי, וגורמים לו לשבש ולסכן חיים דמוקרטיים ומוסדות חוק במדינה.
בני גנץ לא היה ראוי לתמיכה בבחירות, ולא צריך להיות ראש הממשלה. מבחינתי הוא שרלטן שרוצה למלא את אחד התפקידים החשובים והמורכבים בעולם ולהנהיג מדינה בלי שמץ של ניסיון מדיני, פוליטי, כלכלי או פרלמנטרי. אדם בלי קילומטרז' בכנסת לא יכול לצבור את הניסיון על הגב של כולנו. זה מסוכן. ראינו כבר מה קרה לאנשים חסרי ניסיון בקדנציה הראשונה שלהם. שלא לדבר על החומרים השונים שעלולים להביך את גנץ, כאשר ייכנס לתפקיד, אם בכלל.
על ליברמן כבר דיברנו. מי שנוטה לגוש המדיני המתון והסוציאל־דמוקרטי לא יכול לסלוח על הפיצול המזיק בין העבודה־גשר והמחנה הדמוקרטי. 11 המנדטים שקיבלו שתי המפלגות מקבעים את התרסקות השמאל במדינה הזו. בדיוק כמו המכה שספג הימין הדתי־לאומי שהולך ומפצל ומפרק את עצמו. היחידים שהתנהלו היטב בבחירות האלה, לא התפרקו ועוד הוסיפו לעצמם מנדטים, היו המפלגות החרדיות והערביות, אבל הן לא מועמדות לבחירה אצל רוב המצביעים היהודים והחילונים.
התוצאה הכללית היא כאוס. אנחנו במשבר פוליטי, שלא היה כמוהו מאז קום המדינה, מבוי סתום טוטלי – והכול, להזכיר, בגלל גחמות של איש אחד. מערכת הבחירות הקשה תהיה קדימון למסע נוראי של פוליטיקה מלוכלכת, מו"מ קואליציוני רצוף פסילות אישיות ומפלגתיות, ניסיונות פיתוי, עריקות מגוש לגוש, קללות והשמצות – ובסוף עוד נמצא את עצמנו במערכת בחירות נוספת. אז באמת אטיל בקלפי פתק לבן ואברח לחצי שנה להסתובב בחו"ל. יש גבול.
