"אהלן יאיר, מה נשמע אחי. חייב לציין שאני יליד שנת תשעים וחמש, והסדרה שלך על דור הוואי ממש מצוינת. כמו כן הסדרה על הטרמפיסטים מעולה עוד יותר. באחד הימים כשדיברתי עם אשתי על 'וואי וואי וואי' ואמרתי לה שאני מת על היצירות שלך היא אמרה שאתה שמאלני. לא בקטע פוגעני, אבל בקטע פוליטי. לא באמת מעניין אותי ימין או שמאל אחי, או השקפות פוליטיות כאלה ואחרות. חשוב שתבין שאתה יוצר דברים מעולים ובתור בן אדם אתה אש. תמשיך ככה אח שלי ומחכה לעוד יצירות, אלכס".
סתם, הודעה אחת, מאלכס אחד שאני לא מכיר, שהגיעה אלי לאינבוקס לפני כמה ימים. סתם הודעה. אלכס הזה בטח רצה לשמח אותי. הוא ראה את הסדרות שביימתי, ואז חיפש אותי בפייסבוק, כדי להגיד לי תודה. כפרה עליו, הכוונות שלו טובות, זה ברור. אבל האמת היא שההודעה הזאת פוצעת לי את הלב. אני לא מסוגל אפילו לענות לאלכס הזה. אני לא מסוגל להגיד לו תודה.
אני חושב על הרגע הזה, בבית של אלכס. אני חושב על השיחה שלו עם אשתו. אני מדמיין אותו אומר משהו שקשור לסדרה שלי, עם חיוך בעיניים. אני מדמיין אותה, מעמידה אותו במקומו ומזכירה לו שהבמאי של הסדרה הזאת הוא שמאלני. בקטע פוגעני, לא בקטע פוליטי. אני מדמיין את אלכס מרצין לרגע, ומנסה לשאת את כובד משקלה של הסתירה. מה עושים עכשיו, הוא חושב לעצמו. אני אוהב סדרה של שמאלני.
אני מנסה לדמיין את עצמי, מגיב ככה על משהו. אני מנסה לדמיין אותי קורא ספר מרגש, רואה סדרה מוצלחת או סרט טוב, נהנה מהם, ואז לפתע מגלה שהבמאי הוא בכלל. הוא בכלל מה. אולי אם הוא היה שוביניסט, או גזען, או הומופוב, או מטרידן, הייתי מתכווץ באי נוחות. אבל אם הוא היה ימני זה לא היה מזיז לי. ואם הוא היה ערבי זה לא היה מזיז לי. ואם הוא היה חרדי זה לא היה מזיז לי. אפילו אם הוא היה עבריין נמלט הייתי מסתדר עם זה. העיקר שהסרט טוב, לא ככה.
הבחירות עברו, ברוך השם, אבל הריח החמצמץ והסמיך שלהן עדיין באוויר. המנדטים כבר נספרו, כל המפלגות מלקקות את הפצעים ואת השפתיים, אבל תושבי הארץ הזו, האזרחים שבחרו בהם, נותרו כאן, כועסים וזעופים. עכשיו כולם שונאים את כולם. כל מערכת שעות שיש בה שיעור תנ"ך הופכת לקמפיין נגד הדתה. כל מילה על תוכנית שלום ועל פשרות אזוריות הופכת לקמפיין נגד בגידה. תראו אותנו, תראו למה הפכנו. השנאה שטפה לנו את העיניים, בלי ששמנו לב. איזה עצוב.
יש לרבי נחמן פירוש יפה ומרגש לפסוק המפורסם מספר במדבר – "ארץ אוכלת יושביה". לכאורה, מדובר בקללה של המרגלים, שתיארו את ארץ ישראל והוציאו את דיבתה. אבל רבי נחמן לא רואה בתיאור הזה קללה. להפך, הוא חושב שארץ ישראל משפיעה באופן כל כך עמוק על יושביה, שהם "נתהפכים למהותה" – כמו שאוכל נטמע בדם של הגוף. זאת הכוונה במילים "ארץ אוכלת יושביה". הארץ הזו לא רגילה. היא לא כמו כל הארצות. האדמה בארץ ישראל היא אדמה משונה, ש"בולעת" את יושביה. כשהארץ נינוחה ואוהבת, גם אנחנו נינוחים ואוהבים. וכשהארץ הזו שבה אנחנו חיים בוערת משנאה ומכעס – גם אנחנו בוערים. ככה זה עם ארץ ישראל. זו ארץ מיוחדת, בקטע טוב, אבל גם בקטע רע.
עכשיו כולם שונאים את כולם. כל מערכת שעות שיש בה שיעור תנ"ך הופכת לקמפיין נגד הדתה. כל מילה על תוכנית שלום ועל פשרות אזוריות הופכת לקמפיין נגד בגידה. השנאה שטפה לנו את העיניים
ובסוף התורה היפה הזו, מסביר רבי נחמן שהקשר המיסטי הזה, בין הארץ ליושביה, לא תמיד עובד. לפעמים, הוא אומר, "יש מזון שאינו נתהפך לניזון – רק הגוף מקיא אותו". או במילים אחרות – לארץ הזו יש גבול. היא לא תסבול את העם שיושב בה בכל מחיר. אם נגעיל אותה יותר מדי, אם נבייש אותה עד כלות, אם האוויר פה יתמלא, חלילה, בשנאה, בכעסים, בעלבונות, באלימות ובפחדים, הארץ לא תהיה כאן כדי לגונן עלינו. היא לא תרצה ש"נתהפך למהותה". ואז היא תקיא אותנו. כמו שגוף בריא מקיא אוכל מקולקל.
אני חושב לא מעט על הרעיון הזה, של רבי נחמן. אני חושב עליו כשאנשים חותכים אותי בכביש. אני חושב עליו כשראש הממשלה מאיים שכל הערבים רוצים להרוג אותנו. אני חושב עליו כשאני רואה את קמפיין ההדתה יוצא משליטה. אני חושב עליו כשאיש זר, שאני לא מכיר, מצליח, איכשהו, לשאת את זה שאני שמאלני. לא בקטע פוגעני.
החיים פה צפופים וקשוחים גם ככה. ואנחנו חייבים חייבים לנקות את האוויר עכשיו, מהר, לנקות אותו מכל השנאה והכעס שהטמיעו בנו בבחירות המטומטמות האלה. עכשיו, מהר, דחוף. להכיל, לאהוב, לרחם ולחמול. אנשים אחרים אנחנו, אין לנו ארץ אחרת, וזו דרך היחידה שבה נוכל לצאת מהצחנה שבה אנחנו נתונים. הרי זו ארץ אוכלת יושביה, והבטן שלה בוערת, ועוד מעט היא הולכת להקיא.
