הילד שכבר לא יהיה לי קורץ אליי ברחוב. בכל פעם הוא מוצא לעצמו הזדמנות להזכיר לי שאני לא בסדר שעוד לא הבאתי אותו, וכרגע היא באה בדמות תינוק מתוק של אחד השכנים. התינוק מחייך אליי, יפה מאין כמוהו, ובאותם רגעים נדמה לי שאני באמת לא בסדר שאני מעכבת אותו ככה.
איה כבר בת חמש. אני בת 36. החצי תכף בן 39. ושנינו יודעים שזה עכשיו או לעולם לא. מה רע לנו ככה? שלושה ילדים, מתאימים לכל מכונית, נכנסים יפה בחדר של מלון, כבר שנתיים שיש לנו שנ"צ מלאה בשבת, כיף להזמין אותנו כי הילדים לא מבלגנים, ואיה ילדה טובה, מה שאומר שמבחינה סטטיסטית אמור לבוא עכשיו הילד שיחרב לנו את החיים. למה לקחת את הסיכון?
אבל הילד שכבר לא יהיה לי לא מתחשב בשיקולים רציונליים. הוא קורא לי בדרכו הערמומית, ממתין לי בפינות רחוב. אני רואה פעוט בנדנדה ובא לי גם. אני מבחינה באמא מיניקה והרחם שלי מתעורר.
אמא שלי תמיד נהגה לומר שבשביל להתחתן צריך רגע אחד של חוסר שיקול דעת, ובשביל להביא ילד לעולם צריך רגע אחד של טמטום. אבל לאחרונה הבנתי שבמדינה כמו ישראל יש לפחות סיבה אחת רציונלית להביא הרבה ילדים.
זה תפס אותי לפני כמה שנים, כשראיינתי את הדוגמנית איה קרמרמן על תהליך החזרה בתשובה שלה. היא הייתה אחרי הלידה החמישית שלה, שאלתי אותה אם היא רוצה עוד ילדים והיא אמרה שברור שכן. ואז הוסיפה: "זה אולי נשמע נורא, אבל על אחת כמה וכמה במדינה שבה ילדינו הם בשר תותחים. כשאבא שלי נפטר נשארנו שלושה והפכנו ברגע אחד למשפחה קטנה, אולי אם היו לי עוד אחים ואחיות היינו מתמודדים אחרת. משפחה גדולה זה כוח".
זה תפס אותי שוב אחרי הפיגועים האחרונים, כשהבנתי שבארץ הזאת אף אחד לא מבטיח לי שכל הילדים שלי… אני מפחדת אפילו לכתוב. אנחנו משפחה קטנה. הרגשנו את זה בקמפינג האחרון, כשכל החברים הגיעו עם שיירת זאטוטים ואנחנו באנו רק עם איה. "איזה זוג רוסי", צחקו החברים. וזה באמת היה משונה. שני הבנים הגדולים שלי כבר די מגדלים את עצמם, וזה עניין של שנתיים־שלוש עד שהבית יתחיל להתרוקן ואנחנו נתחיל להרגיש זקנים. פתאום קלטתי שהחיים נעשו נוחים לאחרונה. קלים באופן מלחיץ. נינוחים באופן שמעורר מחשבות מזוכיסטיות על כך שחייבים כבר להרוס את האידיליה. כיף פה מדי. משעמם. כל מה שאנחנו צריכים הוא תינוק צווחן שיפר את השקט.
אמא שלי תמיד נהגה לומר שבשביל להתחתן צריך רגע אחד של חוסר שיקול דעת, ובשביל להביא ילד לעולם צריך רגע אחד של טמטום. אבל לאחרונה הבנתי שבמדינה כמו ישראל יש לפחות סיבה אחת רציונלית להביא הרבה ילדים
איה קפצה בין הסלעים, אספה זרדים וזרקה אותם בהתרגשות למדורה. התבוננתי בה וחשבתי לעצמי כמה זמן עוד יישאר לי ככה, לראות את הילדה שלי מתרגשת ממדורה. כל רגע שבו היא מתבגרת הוא גם רגע של פרידה מעולם התינוקות. רגע שבו את מבינה שזהו, לא יהיו יותר מגבונים בתיק. לא יהיה יותר ישבנון ולא תהיה שוב גמילה.
ואולי, בעצם, כן יהיה? אנחנו רוצים להאמין שזוג מקבל החלטה רציונלית "לסגור את הבאסטה", אבל האמת היא שלרוב זו החלטה אינסטינקטיבית מאוד. היא מגיעה ברגע הזה שאת מסתכלת על תינוק רך של מישהו, מסניפה את ריח המרכך שדבק בבגדיו, וזה לא מעורר בך שום דבר.
והרגע הזה עוד לא הגיע אצלי. הבגדים היפים של איה מהלידה עדיין סגורים באריזת ואקום. לא מסרתי אותם, אני לא מסוגלת. בתוך תוכי אני יודעת שעוד לא לגמרי ויתרתי על הילד הזה, שכנראה לא יהיה.
הילד שכבר לא יהיה לי ממשיך לקרוא לי מבעד למציאות. "את תתחרטי על זה", הוא לוחש לי בזמן ריצת הערב. "ומה אם אתחרט עליך?" אני עונה לו בחזרה. ואז אני חוזרת הביתה, נכנסת לאתר "יולדת", מכניסה תאריכים למחשבון ההיריון, בודקת באיזה חודש זה יכול להתאים, סוגרת את המחשב, ממלאת כוס מים ובולעת את הגלולה.
rachelm@makorrishon.co.il
