הקמפיין שהופק בסוף השבוע שעבר היה נראה כמו עוד מנת רעל מבית היוצר של המחנה הדמוקרטי – מרצ. סתיו שפיר, אהוד ברק וניצן הורוביץ הוכיחו במועד ב' של בחירות 2019 שניתן בקלות להריץ קמפיין שלם שאין בו מילה אחת חיובית. מסע תעמולה מלא יכול לעמוד על כרעי דמוניזציה והשחרה של חרדים, דתיים, מתנחלים וכל מי שאינם חלק מהאליטה הלבנה והישנה.
הסרטון שהגיע לוועדת הבחירות הארצית נענה לחוקי הז'אנר החדש. הוא כלל תשפוכת מלל ודימויים המתארים דיסטופיה דתית־פנאטית נוסח טליבאן. החרדים צובאים על גדרות הגטו החילוני המצטמק, עוד רגע אין מה לאכול בבתי החולים, המדרכות יופרדו לגברים ונשים, ומשמרות הצניעות יחלקו דו"חות ברחובות תל־אביב. אלא שבשקופית האחרונה, במקום לחזות בזיו פניה של הח"כית הג'ינג'ית שכוכבה דרך בעיקר בזכות צווחות וגידופים בוועדות הכנסת, קיבלנו את הלוגו של 'טיב טעם', במין תערובת מוזרה וספק חוקית של קמפיין מסחרי ופוליטי.
"המשיבה מבקשת לעשות שימוש במימונה, שהושג באמצעות ממכר חזיר, שרצים, שקצים ורמשים, כדי להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל דרך יציאה בקמפיין יקר בעד חילול שבת", טען ח"כ משה ארבל מש"ס בעתירה שהגיש לוועדת הבחירות בדרישה לעצור את הקמפיין. על פי ארבל, הרשת השקיעה כ־800 אלף שקלים, המהווים למעשה תרומה לקמפיין החילוני של המחנה הדמוקרטי וכחול־לבן.
העתירה נדחתה על ידי השופט מלצר, אבל בכל מקרה זוהי טעות אופטית. הקמפיין בוודאי שירת את מפלגות השמאל הטהרני, אך המטרה שלו מסחרית טהורה. הוא לא נועד כדי להמציא או ללבות את השנאה כלפי היהדות והמסורת, אלא משתמש בה כדי למנף את עצמו כלכלית. בעלי הרשת, אלוף במיל' שלום חגי, הוא איש עסקים ממולח שזיהה גל עכור מתרומם, ורכב עליו כדי להוסיף ללקוחותיו מניע 'אידיאולוגי'. לא מספיק לו שלקוחותיו יאכלו חזירים ושרצים לתיאבון, הוא רוצה שיעשו זאת להכעיס. לכעס ולחרדה יש תכונה מיוחדת: הם סוגרים את הלב אבל פותחים את הכיס, ושלום חגי יושב ליד הקופה.
זוהי תופעה גלובלית רווחת. מערכות בחירות מציפות את מה שרבי ישראל מסלנט כינה "המעיין הנרפש שבתחתית הנפש". הבעיה היא שהזיהום הסביבתי נשאר איתנו גם בבוקר שאחרי הטראומה, ושום גלולה למניעה לא עוזרת. במצב של חוסר יציבות פוליטי, מהסוג שגרר אותנו לשתי מערכות בחירות בחצי שנה, הבעיה מחריפה. החומצה הרעילה פורצת את גבולות הטוויטר ומאכלת את המרקם החברתי הרגיש שלנו.
הימין החרד"לי לא נקי מהמעל. רב חשוב אמר לי השבוע שלראשונה בחייו הוא חווה משבר אמונה עמוק ומטלטל. השבר לא פרץ בשל תהיות מסוג איפה היה א־לוהים בשואה, אלא בעקבות הקמפיין הרעיל שהפיקה מפלגת נעם של ישיבת הר המור. "חז"ל אומרים שהמאור שבתורה מחזיר את האדם למוטב. אם 'תורת הקודש הגואלת' מבית מדרשו של הרב קוק יכולה לדרדר אנשים לכזו רשעות ועליבות, מה זה אומר על התורה?", תהה באוזניי.
פוליטיקאים מתקשים להאמין שאפשר לנצח בבחירות בלי לפרוט על מיתרי הרגשות השליליים, לרדת נמוך ולזהם את הלב והנשמה. אפשר להבין אותם. בתקופת המלחמות הגדולות של ישראל, ראשי הצבא היו נוהגים לומר שיש הבדל מהותי בינינו ובין הערבים. הם יכולים לפתוח נגדנו במלחמות חוזרות ונשנות, וכדי להפוך את המשוואה די אם ינצחו אותנו אפילו פעם אחת. לנו, לעומתם, אין את הפריווילגיה להפסיד אפילו פעם אחת.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, זהו גם ההבדל בין הימין לשמאל בישראל. איכות החיים היומיומית של השמאל לא רעה בכלל. המאבק שלו נסוב על הכרה, על הגמוניה ועל ערכים מופשטים. קרי, על שכבות הקצה הגבוהות בפירמידת הצרכים של מאסלו. זה לא המצב בצד השני. עבור הימין כל מערכת בחירות היא משחק סכום אפס. הפסד אחד עלול לעלות לו במחיר כבד מאוד וכואב מאוד של קטסטרופה כדוגמת הגירוש מגוש קטיף, או מסמוס שרידי סממני זהותה היהודית של המדינה. הימין נאבק על הבית ועל בסיס הקיום. זה לא אולי יקרה, זה קרה, ובתנאים פוליטיים מתאימים זה בוודאות יקרה.
ברביעי בבוקר קמו כולם ללקק את הפצעים. כצפוי, כולם מאשימים את כולם ואף אחד לא נוטל אחריות לפלונטר שנוצר. אבל האמת הפשוטה והמרה היא שהבוחר הישראלי סִנדל אותנו זה לזה. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, לא יוכלו להירפא מהשיתוק בלי שיתוף פעולה. הבוחר מכריח את הנבחרים להיגמל מהשחצנות ותחושת האני ואפסי, ולפגוש את המציאות שמחוץ לבועה. וכמעט אין כאן מי שלא חי בבועה.
כדי להצליח במשימה הזו יש צורך להוריד את השריון והדוקרנים, להיזכר באלול, לבקש לראות מעלת חברינו, ולהתפלל שכשם שהמקווה מטהר את הטמאים, כך הקב"ה יטהר את ישראל.
