נועם אורן ובת זוגו, צעירים דתיים, החליטו לנסות לחולל הפיכה בדיני האישות בישראל באמצעות החתונה שלהם עצמם. בפוסט ויראלי שפרסם אורן ערב חתונתו, הוא ביטא את התיעוב העמוק שהוא חש כלפי הרבנות הראשית. הוא וזוגתו, כתב, לא מוכנים להינשא דרך הממסד, אך גם לא רוצים לערוך נישואים אזרחיים בקפריסין.
הפתרון שבחרו היה נישואים פרטיים (המוגדרים בעגה המשפטית "נישואים ברחוב") על ידי עורך חופה שאיננו רב. מאוחר יותר, במהלך שזכה לסיקור תקשורתי, פנו בני הזוג לבית הדין הרבני בתביעה שירשום אותם כנשואים, מצוידים באישור על נישואיהם מרב חרדי אנטי־ממסדי בשם אברהם דב לוין.
בית הדין הרבני עשה מה שהוא עושה בבקשות דומות, וקבע שהם "ספק נשואים". הוא לא רשם אותם כנשואים, אבל כן רשם אותם כפסולי חיתון עד שיינשאו (או יתגרשו) ברבנות. השניים הגישו עתירה לבג"ץ באמצעות עו"ד בתיה כהנא־דרור, וטענו שהסיבה לבחירתם בנישואים פרטיים היא רצונם להינשא בקידושין על תנאי ולחתום על הסכם קדם־נישואים, "מתוך תפיסה חברתית ציבורית המגינה על נשים מהאפשרות לסרבנות ועגינות גט". הרבנות, כך על פי העתירה, איננה מאפשרת נישואים על תנאי ומערימה קשיים על החותמים על הסכמים. עוד דרשו להכריז על סעיף 7 לפקודת הנישואין והגירושין, הקובע עונש מאסר של עד שנתיים על מי שעורך נישואים פרטיים – כְּלֹא חוקי ולפיכך בטל.
רקע קצר על המצב ההלכתי והמשפטי: בניגוד לנישואים אזרחיים, שברוב רובם של המקרים אינם תופסים הלכתית, "נישואים ברחוב" מהווים כאב ראש עצום מבחינת הרבנות. קחו למשל ארגון כמו 'הוויה', המציע נישואים בתשלום בהנחיית ידוענים וידועניות. אחד מעורכי הטקסים שלו, תומר פרסיקו, הסביר שהטקס יכול להיות הלכתי, לא הלכתי, או תמהיל אקלקטי לבחירת הזוג. הואיל ועל פי דין תורה חלות הקידושין איננה תלויה בנוכחותו של רב, ודי במעשה קידושין הנעשה בפני עדים כשרים, כאשר לקוחות של ארגון הוויה יתגרשו כעבור אי־אלו שנים, יהיה קשה מאוד לדעת האם הם היו נשואים הלכתית. אם הם יכירו בני זוג חדשים ויביאו ילדים לעולם, החשש לממזרות יהיה גבוה. בנוסף, ילדיהם ייתקלו בבעיות לא פשוטות בהוכחת יהדותם לכשיתבגרו וירצו להתחתן. מסיבה זו, היחס הממסדי־הלכתי לעורכי חופות פרטיים הוא כאל מי שמרבים ממזרים בישראל, לא פחות. החוק מגדיר את המעשה כעבירה פלילית, ואף שהוא לא נאכף יש לו משמעות דקלרטיבית.
בית המשפט העליון, אגב, לגמרי משתף פעולה. בשני תיקים שהגיעו אליו לפני שנים רבות הוא גילה יחס לא סלחני בעליל, מסיבה אזרחית טהורה: המדינה חייבת לשלוט במרשם האוכלוסין, ו"נישואים ברחוב" יוצרים אנרכיה. בתיק 'צונן נגד שטל' דרשה אישה מזונות מגבר שהייתה נשואה לו בנישואים פרטיים. המחוזי פסק לה פיצויים, והתיק הגיע לעליון. השופט אלון ביטל את הנישואים, שלל את המזונות וקבע שנישואים כאלה פוגעים בתקנת הציבור. השופט שמגר היה חריף ממנו, וקבע שהמזונות הם התחייבות חוזית התלויה בגמירות דעת. נישואים פרטיים אינם נישואים, ולכן אין גמירות דעת להתחייבות, וממילא אין מזונות.
במקרה אחר, בפסק־דין רוגוזינסקי, היו אלה בני זוג יהודים שטענו כי הם חסרי אמונה דתית, ולכן חוק שיפוט בתי הדין הרבני לא חל עליהם. העליון גלגל אותם מכל המדרגות. אתם יהודים ואזרחי ישראל, קבע, והחוק המדובר חל עליכם. בג"ץ כן גילה הבנה בתיקים שבהם הנישואים הפרטיים היו של פסולי חיתון כמו כהן וגרושה. כשהרבנות לא יכולה לתת מענה בג"ץ גמיש יותר, אבל זה לא המקרה של אורן ובת זוגו.
בחזרה למקרה שפתחנו בו. הדיון בבג"ץ התקיים לפני השופטים הנדל, וילנר וקרא. וילנר זיהתה מהר שהעתירה סובלת ממשקל יתר, ושיש כאן ניסיון להפוך עולמות באמצעות אירוע בעייתי. אין הרי קשר בין הסכם קדם־נישואים לנישואים עצמם. בני הזוג יכלו, כרבים אחרים, להתחתן ברבנות ולחתום בנפרד על כל הסכם שבא להם. החלטת בית הדין נובעת מעצם עריכת הנישואים הפרטיים, הסבירה וילנר לעותרים, ואיננה קשורה ברצונם לחתום על הסכם קדם־נישואים.
השופט הנדל זיהה שעורך החופה של אורן ובת זוגו כלל לא היה רב ולא הוסמך לסדר קידושין. "את מצפה שבית המשפט יקבע שכל אחד מוסמך לנהל קידושין?", שאל את כהנא־דרור. הפרקליטה ניסתה לטעון שבתיק אחר, הדיין הרב אוריאל לביא התנה מתן גט בביטול הסכם קדם־נישואים, וביקשה שבג"ץ יכריח את בית הדין הרבני לאשר קידושין על תנאי והסכמי קדם־נישואים. בתגובה הציע לה הנדל בנימוס: אז תעתרי על התיק האחר, מה הקשר לתיק הזה? "חתונה צריכה להיערך הלכתית, כפי שנהגו בכל הדורות", הוסיף הנדל. "אם הרבנות פעלה על פי דין תורה, איך אנחנו יכולים לומר לה לפעול בדרך אחרת? המחוקק קבע שהעניינים האלה בסמכות בית הדין, ובית המשפט העליון לא יכול להתערב". 
