ערב ההצבעה על פיזור הכנסת ה־21 פגשתי את השר זאב אלקין במזנון הח"כים. מצד אחד השר יריב לוין עוד עמל על הניסיון להרכיב ממשלה, מהצד השני אלקין כבר גיבש רוב לפיזור הכנסת. אני הייתי בין המאמינים שיימצא פתרון ושהכנסת לא תפוזר, או יותר נכון בין מי שסירבו להאמין שדבר כזה אפשרי, אך אלקין אמר אז שאם אפשר כבר להכריז על המנצחים של הבחירות הבאות, אלה יהיו חברי הרשימה המשותפת.
הח"כים הערבים החלו במגעים לריצה משותפת עם תחילת הדיונים על פיזור הכנסת, ובעקבות כישלונם בריצה נפרדת. את השיעור שבציונות הדתית עוד לא החלו להפנים, במגזר הערבי השלימו מהר מאוד והשיגו תוצאות מצטיינות. הערבים נהרו, מה שנקרא. הפרחים לליברמן שסיפק להם את האפשרות לשחזר את ההישג מ־2015 (גם אותו הישג, אגב, קשור להעלאת אחוז החסימה שהוא יזם), אבל גם לנתניהו שדחק בהם לצאת להצביע באמצעות הקמפיין האגרסיבי לצילום הקלפיות במגזר.
מנגד, אחוזי ההצבעה במגזר היהודי ירדו מעט והביאו את הליכוד והימין לשפל שלא היה כמותו בעשור האחרון – מתחת ל־61 מנדטים. מערך השטח של הליכוד להוצאת הבוחרים מהבתים לא השיג את יעדו, והקמפיין של נתניהו על האדישות בימין מול המוטיבציה הגבוהה בשמאל ובמגזר הערבי לא זכה להתייחסות. ככה זה כשמערכת בחירות רודפת מערכת בחירות. אנשים כבר לא מבחינים בין זיוף לצורכי מקסום רווחים ובין מצוקה כנה.
עוד לפני שהגיעו תוצאות הבחירות במלואן ובטרם נודעו סיכוייו של כל אחד מהשחקנים להרכיב את הממשלה הבאה, אפשר לומר שבליכוד ספגו מכה קשה. אלה לא רק אחוזי ההצבעה הנמוכים, אלא גם האכזבה מכחלון שחזר הביתה ולא הביא איתו ולו מנדט אחד. כחלון קיבל שריון לו ולאנשיו, בלי להוכיח ערך אלקטורלי משום סוג. כולנו, שהתחפשה למפלגת ימין חברתית, הייתה למעשה מפלגת שמאל, ולראיה התנהלותה בהתאם לתכתיבי התקשורת בארבע השנים החולפות ובלימת כל מהלכי מפלגות הימין, מחוק היועמ"שים ועד פסקת ההתגברות.
השבוע אפשר היה לספור את הקבלות על מדרגות הקלפי. כל הקולות של כולנו הגיעו לכחול־לבן. אפילו את החיבור עם פייגלין אפשר להגדיר כמוצלח יותר, מכיוון שקולות המפלגה התפזרו לפחות בתוך גוש הימין ומנעו בזבוז גאוותני נוסח עוצמה יהודית ובן־גביר.
כחול־לבן זכו אמנם לקולות מצביעי כולנו, אך איבדו מנדטים לליברמן שהבטיח לכונן ממשלת אחדות באופן משכנע יותר מגנץ. לצד הרשימה המשותפת, אין ספק שליברמן יכול להיות מרוצה מאוד. מסכנת היעלמות בבחירות הקודמות, ישראל ביתנו המציאה עצמה מחדש על גבם של החרדים וזכתה לשמונה מנדטים. במקום קהל מצביעים גווע, קיבל ליברמן שניים במחיר אחד: מיתוג מחודש, וכרסום מתמשך במעמדו של נתניהו. ליברמן אמנם טרם הביס אותו בסיבוב הזה, אבל אחרי שהוביל את ראש הממשלה לבחירות נוספות, הוא מנע ממנו השבוע נאום ניצחון והתקרב עוד צעד ליעד של הדחת נתניהו.
הברגים מתרופפים
ובינתיים בציונות הדתית: פיצולים. הדיו טרם יבשה על המדגמים ומנהיגי המפלגות הגדולות טרם הספיקו להשמיע את הנאומים המסורתיים, וכבר התוודענו לפיצול ימינה. אם לא די בנעם שהייתה ואיננה (לא לפני שחוללה משבר פנים־מגזרי והניסה קולות לטובת יהדות התורה), ובעוצמה יהודית שבוודאי תתרגש עלינו שוב בבחירות הבאות, גם מפלגת המגזר שנכנסה לכנסת מיהרה להתנפץ לרסיסים. הרב פרץ, סמוטריץ' ובנט אצו לחתום יום לפני כישלון הרשימה בבחירות על פירוק השותפות, ושעה קלה לאחר פרסום המהלך כבר הבין כל אחד מהם שזו הייתה טעות תדמיתית מהמעלה הראשונה. במקום חזית מאוחדת לקראת המו"מ הקואליציוני, אינסוף סדקים לשימוש כל המעוניין: ביבי או גנץ. מישהו התגעגע למשרד המדע?
המסמך שנולד בשבוע שעבר הבהיר משהו נוסף, חשוב הרבה יותר. יו"ר ימינה עד אמצע השבוע, איילת שקד, לא חתומה עליו. מי שהוצגה בתחילת מערכת הבחירות כמנהיגה הפוליטית של הציונות הדתית, זו שבכוחה לגייס מספר דו־ספרתי של מנדטים אם רק תעמוד בראש – סיימה את הקרב הקשה כשהיא בלי מפלגה להנהיג (יו"ר הימין החדש הוא בנט), בלי תפקיד שר משמעותי עתידי (בוחרת רביעית, אחרי פרץ־בנט־סמוטריץ') במקרה של ממשלת ימין, ובלי שרשמה ניצחון. כוכבה דעך.
הרב פרץ, שפינה לה את הבמה כדי לא להירשם כמי שמפריע ליכולותיה של שקד להציל את הציונות הדתית, מיהר לשאת נאום עם ניחוחות הפסד בשמה ובשם המגזר כולו. אנשיו, שכבר שבועות עוצרים עצמם בכוח מלומר "אמרנו לכם", מיהרו לעשות זאת השבוע לנוכח התוצאה שהסתמנה. המערכה לכיבוש הציונות הדתית נפתחה.
אבל יש עוד אחד שהסתער השבוע על הנהגת הציונות הדתית: בצלאל סמוטריץ'. יו"ר האיחוד הלאומי, שבשבוע שעבר הפיץ איגרת לבוחרים מתחת לאפם של אנשי הרב פרץ, נשא השבוע נאום בעל אופי מנהיגותי מובהק. הוא ביקש לכבות את האורות באולם ומיד להדליק, ואז אמר: "אני מבקש לעשות ריסטארט. אני לא מכיר תנועה שעברה תקופה כזו ויצאה בראש מורם. מי שלא ראה את המתנדבים היום, לא ראה תנועה חיה ונושמת כמו הציונות הדתית". כצפוי, התשואות לא איחרו לבוא.
ולסיום, שיעור בחשבון פוליטי. בסבב ב' של בחירות 2019 למדנו שאחד ועוד אחד הם לא תמיד שניים. לפעמים זה פשוט לא עובד. נתניהו ועוד כחלון ועוד פייגלין הביאו פחות מ־35 המנדטים הקודמים של הליכוד לבדו. עמיר פרץ ועוד אורלי לוי־אבקסיס (מזרחי חברתי ועוד מזרחית חברתית) לא הביאו שום ערך מוסף לחיבור ביניהם. אהוד ברק ועוד סתיו שפיר ועוד מרצ הותירו את המפלגה הוותיקה עם שני מקומות בלבד בכנסת הבאה. ושקד ועוד בנט ועוד הרב פרץ ועוד סמוטריץ' לא מביאים מספר דו־ספרתי של מנדטים.
