הימין הישראלי ייאלץ להפנים בימים הקרובים שממשלת אחדות רחבה היא לא רעיון כל־כך רע. אחרי ארבע שנים של ממשלת ימין צרה, ללא נציגות של מפלגת שמאל־מרכז, אחרי שתי מערכות בחירות מתישות ורוויות בשיסוי ושנאה, נראה שהממשלה המתאימה ביותר לחברה הישראלית המסוכסכת והקרועה היא ממשלה רחבה על בסיס הליכוד וכחול־לבן, ובשאיפה גם הציונות הדתית או חלקים ממנה.
אלו שאינם אוהדים ממשלות אחדות מייחסים להן שיתוק וחידלון בעיקר בתחום המדיני, אבל במציאות המדינית־ביטחונית הנוכחית אין פערים משמעותיים בין הליכוד לכחול־לבן. בגזרת עזה ואיראן כמעט אין הבדל בין מדיניות נתניהו למדיניות גנץ. אמנם ממשלת אחדות לא תחיל ריבונות ביו"ש, אבל מותר להניח שממשלת ימין נוספת בראשות נתניהו גם לא הייתה עושה מה שלא עשתה בשנים האחרונות, למרות הבטחות הבחירות של נתניהו. מאידך, ממשלת אחדות רחבה יכולה להוביל מהלכים משמעותיים בתחומים כלכליים־חברתיים ואזרחיים. ממשלת האחדות של שנות השמונים בלמה אינפלציה של מאות אחוזים. ממשלת אחדות, אם תוקם עכשיו, תוכל להתמודד טוב יותר עם הגירעון הכלכלי, עם אתגרי הדיור והתחבורה ועם אתגרים חברתיים נוספים.
ממשלת אחדות עם חלק מהציונות הדתית תוכל גם לטפל בסוגיות הטעונות של דת ומדינה שהתעוררו במערכת הבחירות הנוכחית. עם ממשלה כזו ניתן יהיה לאמץ את מסקנות ועדת ניסים בגיור, שבהן תמכו גם רבנים רבים בציונות הדתית, לקדם חוקים ברוח אמנת גביזון־הרב מדן, ולהחזיר את הרבנות הראשית לציונות הדתית. אם בממשלת האחדות של 1984 ישבו גם המפד"ל וגם מורשה, אין סיבה שבממשלת אחדות של 2019 לא תשב ימינה או חלקים ממנה.
השבוע לפני 35 שנה, בט"ז אלול תשמ"ד, נשא הרב חיים דרוקמן את נאומו הראשון בכנסת ה־11. הוא בירך על הקמת ממשלת האחדות, ואמר שהוא רואה בה דרך לגישור ולאיחוד העם על רקע הקיטוב ההולך וגובר. "האחדות היא הנשק הסודי של עם ישראל במצבים הקשים ביותר", אמר. "לך כנוס את כל היהודים, על ידי כך באה הישועה ויוצאים למרחב. מדינת ישראל במצבה הנוכחי, בבעיותיה השונות, זקוקה לאחדות מכל הבחינות". אין סיבה שהרב רפי פרץ לא יהיה חתום על נאום דומה ביום השבעתה של הממשלה הבאה.
על חטא שחטאנו
גם אם נתניהו ומפלגות גוש הימין שולחים אצבע מאשימה לליברמן, הצטמקות הגוש בבחירות השבוע מוטלת גם על כתפיהם. הם אלו שהרימו את ידם, בחוסר אחריות, בעד פיזור הכנסת ובחירות נוספות, ופסלו כל אפשרות לממשלה שאינה ממשלת ימין בראשות נתניהו. אילו הייתה נכונות מצד הליכוד או שאר מפלגות הגוש לבחון ממשלת אחדות לפני חצי שנה, הן היו מגיעות להרכבתה עם יותר מנדטים ויותר כוח. עכשיו הן חוזרות לאותה נקודת מוצא מצומקות וחלשות יותר.
אשֵם נוסף שלא צפוי לקיים חשבון נפש הוא כמובן איתמר בן־גביר, שגירד כשני מנדטים מגוש הימין. גם במקרה של בן־גביר, האשמה איננה מוטלת רק עליו אלא גם על אלו שהעצימו את מעמדו וכוחו במערכת הבחירות הקודמת. ההכשר הבעייתי שקיבלה המפלגה הכהניסטית מאיחוד מפלגות הימין לפני כחצי שנה, הרים לה את האף. עוצמה יהודית, מפלגה של מפגינים שהייתה מוסיפה לכנסת בעיקר פרובוקציות, לא הייתה צריכה להיפסל על ידי בג"ץ אלא על ידי הבוחרים. הציונות הדתית שחיבקה את בן־גביר וחבריו לפני מספר חודשים, העצימה את כוחם ואת תאבונם. המחיר על כך הוגש השבוע.
איפה החברה?
ושוב, מילים מסוימות כמעט לא נשמעו במערכת הבחירות הזאת. כמעט לא שמענו מילה על צמצום פערים במערכת הבריאות, על חינוך ועל חיזוק הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. הליכוד וכחול־לבן עסקו בעיקר בנתניהו, המחנה הדמוקרטי וליברמן התמקדו בדת ומדינה, והמפלגות החרדיות התגוננו. בימינה דיברו הרבה על ההתיישבות ביו"ש ומעט על מפעלי הציונות הדתית. במערכות בחירות קודמות, המפלגה הדתית־לאומית הקדישה את הקמפיין שלה לא רק לנושאים מדיניים אלא גם לנושאים חברתיים. הפעם הם נעלמו לחלוטין. המפלגה היחידה שדיברה על סוגיות חברתיות הייתה העבודה־גשר.
מותר בהחלט לשלול לחלוטין את הפתרונות הכלכליים שמציעה העבודה לאתגרים החברתיים, אבל ראוי להציב אלטרנטיבה כי האתגרים אמיתיים. במערכת הבריאות יש בעיות קשות, במיוחד בפריפריה. יש עיוות בתקצוב רשויות מקומיות, שמונע מילדי רשויות עניות הזדמנות הוגנת לחינוך איכותי. יש צורך ביצירת מנופים כלכליים נוספים בנגב ובגליל. העובדה שרק מפלגה מהשמאל דיברה על הנושאים הללו, היא תעודת עניות לימין. גם ימין כלכלי אינו פטור מלהציב פתרונות לאתגרים אמיתיים של פערים בחינוך, בתעסוקה ובבריאות. במבחן העשייה בכנסת, לח"כים של הציונות הדתית דווקא יש קבלות יפות בתחום החברתי. זו רק סיבה נוספת להצטער שבקמפיין המפלגה לא ניתן לכך ביטוי.
החילונים שוב לא באו
יומיים לאחר הבחירות הקודמות, שבהן הייתי מועמד מטעם הימין החדש, כתבתי כאן שהתברר שלפחות בעידן נתניהו אין בסיס אלקטורלי למפלגת ימין של דתיים וחילוניים לצד הליכוד. רבים אוהבים את רעיון השותפות בין המגזרים ותומכים ברוח רבני צוהר ובאמנת גביזון־הרב מדן, אבל אין מספיק דתיים שיוותרו בגלל זה על מפלגה מגזרית, ואין מספיק חילוניים ומסורתיים ימניים שהרעיונות הללו יגברו על הזדהותם עם נתניהו. לבנט ושקד לא הייתה ברירה מלבד חזרה לביתם הקודם וחתונה מחודשת, גם אם זמנית, עם הבית היהודי. אם הייתה תקווה שהעמדתה של שקד בראש ימינה תביא גם מנדטים חילוניים, היא התנפצה. החילוניים הימניים שוב לא באו.
אלא שלא רק החילונים לא באו; הבלוק הטכני של ימינה, שהוכתב על ידי אחוז החסימה הגבוה, הצליח להבריח גם חלק מהקהל החרד"לי וחלק מהקהל הליברלי. במועד א' הפיצול לא הצליח, ובמועד ב' גם האיחוד לא הרשים. הפתרון הוא להכיר בכך שאין איחוד מושלם ולא תהיה מפלגה מגזרית שרוב הציבור הדתי־לאומי יצביע עבורה. אי־אפשר ליצור מפלגה ציונית־דתית שכולם מרגישים בה בבית. פעם הציבור התורני יפרוש, פעם הציבור הליברלי, ולפעמים גם שניהם. 
