אני יודעת שבסביבתי הגיאוגרפית והחברתית מודאגים מאוד מתוצאות הבחירות, הגם שהן עדיין לא סופיות. גוש הימין נראה מצומק מתמיד והקמת קואליציית ימין נראית כמו משימה בלתי אפשרית. אני דווקא לא מודאגת. אולי אפשר לומר שאני שמחה. אפילו נושמת לרווחה. ממשלת אחדות היא לא דבר רע כל־כך. שנציגיהם של חלקים גדולים כל־כך מהעם, כלומר מהשמאל – שיש לומר את האמת, הם החלקים היצרניים והתרבותיים של מדינת ישראל, ישבו על כיסאות בממשלה – זה לא דבר רע. צריך לשמוח בזה. הקיטוב בין ימין לשמאל לא מתחיל ונגמר בפוסטים בפייסבוק. עם בריא צריך שלא רק כוחות מימין יפעלו בו כל־כך הרבה שנים.
בפאנל בחירות שהשתתפתי בו בשבוע שעבר, אמר לי אחד הדוברים: "את יודעת מה הטרגדיה של הציונות הדתית? שהערך הטריטוריאלי גובר על כל שאר הערכים של הציבור הזה". אני חושבת שהוא צודק. אני באופן אישי הייתי במבוכה בבחירות האלה. יצא לי לדבר עם אנשים שדומים לי בסגנון חייהם ודעותיהם. חלקם התוודו בפניי שהם לא יכולים להצביע. שגם אם הם עדיין רואים את עצמם מחזיקים בערכים שקשורים להתיישבות, הם לא מסוגלים לתת את הקול שלהם למפלגה שיש בה כל־כך הרבה חרד"לים ואין ולו דתי־חתרני אחד. האמת היא שדתי־חתרני הוא מושג שאני המצאתי, אבל זו רוח דבריהם.
אני בכוונה לא משתמשת בביטוי "דתי לייט", כי "דתיים לייט" הם בדרגת העגלה הריקה של החרד"לים. לפי הסקרים, מצביעי הציונות הדתית מורכבים מ־67 אחוזים של "דתיים רגילים", מזרוחניקים קלאסיים או המפד"ל של פעם, מכ־15 אחוז חרד"לים ומ־10 אחוז לייטים, ועוד אחוזים קטנים של מסורתיים וחרדים מודרניים. אז כיצד כוחם הפוליטי של החרד"לים כה גדול? למה אי־אפשר לראות בתוך האחדות הכלל־ימנית הזו שימינה ניסתה למכור לנו, גם דתיים כמו תהילה פרידמן־נחלון או יועז הנדל? אה, כי הם "רפורמים", ברור ברור. כי הם היו רוצים לדבר על נושאי דת ומדינה ועל ערכים ליברליים ואז הם בעצם כבר שמאל. ברור, ברור.
המחשבה שימינה יכולה להתבסס על הציונות הדתית, ש־7־8 מנדטים הם הכוח הריאלי של המגזר הזה, ואז על גביהם למשוך בעזרת מגנט הקולות איילת שקד מנדטים נוספים, לא הייתה נכונה. גם אם לשקד יש כוח של שניים־שלושה מנדטים של אנשים שהיו בוחרים רק בה, סמוטריץ' ופרץ מבטלים אותו. ההצבעה הסקטוריאלית לא הולכת יחד עם ההצבעה לשקד, שרת המשפטים לשעבר.
כשהחרד"לים מרימים את ראשם הרבה יותר מכפי כוחם, הימין החילוני לא יכול להתפשר. הימין הדתי־החתרני (לא לייט) – לא יכול להתיישר. תם עידן.
לכאורה לא הייתה לאיילת שקד ברירה אלא לשוב לחיקה של הציונות הדתית, זו שנקרעה לגזרים בסבב א' של הבחירות, כשהמטרה הייתה לאחות את הקרעים. אבל שקד עשתה טעות. היא הייתה צריכה לשבת בבית ולהסתכל על הבחירות האלה מבחוץ. הפופולריות שלה רק הייתה נוסקת מעלה אילו היא הייתה משכילה לומר שהיא צריכה לחשב מסלול מחדש, שהיא לוקחת אחריות על הכישלון בבחירות הקודמות. הימין היה מבכה את לכתה, מתגעגע אליה ואומר "אילו רק שקד הייתה איתנו הכול היה אחרת". ובואו, הרי לא מדובר על לשבת בחוץ ארבע שנים. הזמן היה טס.
ה"פוטש" שעשו לה חבריה הגברים למפלגה – בנט, פרץ וסמוטריץ' – במכתב שחתמו עליו יום לפני הבחירות על פירוק החבילה – בלא שחתימתה מופיעה שם (בנט חתום כיו"ר סיעת הימין החדש) – גילה את השקר הסמוי הזה שאיש לא מדבר עליו. החתונה הכפויה בין הציונות הדתית עם מי שהייתה בחירת ליבו מרת איילת שקד, לא צלחו. אולי במקסימום הייתה התאהבות ילדותית כזו, לא משהו שאפשר לדלג איתו אל השקיעה ולחיות איתו באושר לנצח נצחים. הציונות הדתית מאוד אוהבת שחילונים "מוקסמים" ממנה, מגלים את האור שלה ומלטפים לה את האגו. היא מוכנה לפלרטט עם חילונים כאלו אבל שומו שמיים, זה לא משהו שמביאים להורים באמת. לשקד נפתחו דלתות בעזרת החיבור הזה, ללא ספק, אבל הוא הפך להיות כלוב הזהב שלה. היא לא יכולה להביא אל הבית הזה ערכים של ימין חילוני, נושאי דת ומדינה, ולהט"בים הס מלהזכיר. היא לא באמת שייכת. והאמת היא שלא הייתה לה ברירה. בליכוד כבר סומנה כפסולת חיתון.
קו שבר חדש
זוכרים את תקרת הזכוכית שפרץ הזכיר בתחילת המו"מ בין הבית היהודי לימין החדש? דימינו לחשוב שהוא טעה כאשר המפלגה בהחלטה טקטית הסכימה להעמיד בראשה את שקד, אישה חילונית, אבל מרגע שהתחוור שהיא לא מביאה את הסחורה, היא נזרקה לאחור. יש שיגידו שבנט קטל אותה לעיני המצלמות. הוא חוזר להיות מספר 1 אבל הכישלון יירשם על שמה. הציונות הדתית היא שהביאה את שקד לגדולה, אבל גם זו שלא מאפשרת לה לצמוח בתוכה.
ליברמן הסיט את כל המערכת הפוליטית מהנושא המדיני כשהביא לקדמת הבמה את הפחד מפני מדינת ההלכה. פגשתי אנשים בקלפיות. הם באמת מפוחדים מזה. ליברמן שרטט את קו השבר החדש של החברה הישראלית – במקום ימין ושמאל מדיני – ימין ושמאל דתי וחילוני. ואם כל הבחירות האלה בעצם הוכרעו על ידי האנשים החדשים של ליברמן שנמאס להם מכפייה דתית, ונמאס להם שאין תחבורה ציבורית בשבת ומעמותות דתיות שנכנסות לבתי הספר של ילדיהם, וזה אכן הסיפור, הסיפור של הציונות הדתית הוא אותו סיפור. הכוחות החרד"ליים משכו חזק מדי. את הפוטנציאל של 12 המנדטים של הבית היהודי כש"משהו חדש התחיל" ואפילו גבוה מכך, כ־15 מנדטים, כפי שניבאו לימין החדש הסקרים כמה ימים לאחר המפץ הגדול, אי־אפשר לשחזר או לייצר מחדש בקונסטלציית הכוחות הנוכחיים הפנים־דתיים. צאו ולמדו, לפעמים יותר מדי כוח זה לא דבר טוב. בסוף, גם אם לוקח זמן, המטוטלת חוזרת לצד השני. תמיד. 
