בערב הבחירות הגיע לאחת מקבוצות הוואטסאפ בטלפוני קישור שגרתי לקריאת תהלים משותפת. בניגוד לבקשות דומות בעבר, זו לא הייתה תפילה לשלום חולה כלשהו אלא "למען רוב טוב בכנסת של 61". בהודעה המצורפת נכתב: "מסיימים יחד 61 ספרי תהלים, מתפללים לרוב בכנסת שיעשה טוב לישראל". עד לשעה 11 בבוקר יום הבחירות כבר הושלמה קריאתם של שישים ספרי תהלים – כל אחד בן 150 מזמורים, כידוע. עם סגירת הקלפיות כבר הגיעה הספירה ל־125 ספרים למען רוב טוב, מה שזה לא אומר. המדגמים הצליחו לקלקל את החגיגות, אבל לא להשבית אותן. המתפללים והמתפללות לטוב עוד זוכרים את התחינות הנמרצות של בחירות 1996, אז אמרה אחת מהן בריאיון ברדיו: "לפרס יש את התקשורת, אבל אין לו את התהלים".
מאז שהלכו לישון עם שמעון פרס והתעוררו עם בנימין נתניהו, מצפים במחנה הלאומי לקרבות פוליטיים נוסח מלחמת ששת הימים: מתחילים מנקודת מוצא בעייתית, נוסקים למעלה – ואז זבנג וגמרנו, יש ממשלה בראשות נתניהו. הפעם זה פחות עבד. לאכזבת רוב מפלגות הימין, תוצאות הבחירות לא מאפשרות להן תנועה קלילה לשולחן הממשלה. נתניהו, שדאג לצבור לעצמו אינספור יריבים מבית ומחוץ, נדרש כעת לנאמנות מוחלטת של מחנה הימין אם ברצונו להמשיך להנהיג את המדינה. רק אם לא יפנו לו עורף הוא יוכל להכתיב הקמת ממשלת אחדות לאומית בתנאים שלו, או להצליח לשלוף עריקים ממפלגות אחרות, שיישברו תחת האיום של סבב בחירות שלישי.
לא מגיע לנתניהו לרדת מהבמה הפוליטית באופן המבולבל הנובע מתוצאות הבחירות הללו, כשההצלחה האלקטורלית מובילה בכל זאת לכישלון בהרכבת הממשלה. גם אם יכסה על המבוכה התורנית ויצליח לכונן ממשלה בראשותו – ואפילו ברוטציה – עדיין יצא מהמערכה בשן ועין. ראוי לו, לשובר שיאי הכהונה, לרדת מהמגרש באופן מכובד יותר, כשהוא שולט במהלכים ומנופף לבוחריו בתודה ובסטייל. אך לשם כך עליו להשלים עם העובדה שגם קריירה מדינית מפוארת מגיעה מתישהו לנקודת הפרישה. לו ידע לסמן את הנקודה הזו, היה מטפח לעצמו יורשים ראויים ורושם לזכותו את הצלחתם לאחר העברת השרביט. נתניהו בוחר אחרת. בכל פעם ששואלים אותו הוא חוזה לעצמו עוד עשור לפחות בתפקיד. גם אם בעשור הקרוב לא היה מוצא סביבו אדם אחר שראוי להנהיג את המדינה על משימותיה המורכבות, מוטב היה לראש הממשלה למשוך קדנציות בשל חוסר ברירה, לכאורה, מאשר להבהיר מראש שאין בִלתו.
נתניהו ניחן ללא ספק בתבונה גבוהה מהממוצע, ודווקא לכן לא ברורה התנהלותו האישית בפוליטיקה המקומית, כשהוא מתעקש לרסק כל מי שעלולים לאיים על בלעדיותו, במקום להפוך אותם לבני ברית. ייתכן שמעל כל כהונותיו מרחפת רוח המפקד האישי שלו: אהוד ברק, ראש הממשלה בעל הכהונה הקצרה ביותר בתולדותינו, שמתעקש לנסות שוב ושוב. נתניהו היה יכול להרשות לעצמו קדנציית צינון נוספת, לעשות לביתו ולמשפטו, ולחזור לזירה בגאון לסיבוב ניצחון אחרון, בהנחה שיצליח לשכנע את מערכת המשפט שאין כלום כי לא היה כלום. ערב יום הולדתו השבעים יכול נתניהו להסתכל על מורשת הזקן מהנגב, שפרש מרצונו מראשות הממשלה אחרי חמש שנים וחצי, ואחר כך חזר ליותר משבע שנים נוספות.
גם אם ייכשל בהרכבת ממשלה ויפרוש, אין סיבה למהר ולהכריז על תום עידן נתניהו. תשאלו למשל את אמנון אברמוביץ'. מי כמוהו יודע עד כמה תחזיות נתניהו עשויות להיות מביכות.
חיבוק דוב קוטב
בבוקר שאחרי הבחירות (133 ספרי תהלים, שהם 19,950 מזמורים) התעוררנו להודעתו המפתיעה־משהו של אביגדור ליברמן, שלדבריו התאכזב מנאומו של בני גנץ. הפרטים לא חשובים, רק האווירה. יו"ר ישראל ביתנו רוצה בהתבטאויות האלה להבהיר שהוא לא בכיס של אף אחד, ושהוא מנהל את המדינה. אחרי שבאפריל זכה למנדטי בסיס – רובם המוחלט של ותיקי העולים ממדינות חבר העמים – הפעם הצליח לגרום למעוזי השמאל להרים אותו להישג כפול כמעט. האיש שהיה מוקצה יותר מבצלאל סמוטריץ' קיבל משונאיו־משכבר חיבוק דוב קוטב למען הפלת נתניהו.
בעקשנות ליברמנית הוא מתעלם מהישגי המפלגות החרדיות ודורש להכתיב למצביעיהן ממרום תשעת המנדטים שלו את אורח חייהם, ולמשוך את המדינה לעוד רבעון של אי ודאות מתסכלת ומשביתת מדיניות. כמה מאות מיליוני שקלים אחרי, נשארנו עם עוד מאותו הדבר. ליברמן לבדו נהנה מההישג, השאלה היא מה הוא יכול לעשות עם שטר הניצחון, אם אין בכוונתו לפרוע אותו. היה אפשר לחתום ב"לאלוקים פתרונים", אבל ממטה האחדות החילונית נמסר שיש בכך חשש קל להדתה.
זה לא מריח כמו דמוקרטיה
הפעם הם הגיעו מוכנים. ויתרו על קמפיין רווי גימיקים ובשמים, דיברו אמת נוגעת ללב היישר למצלמה, ושמרו את הכוחות לקרב שתיית הקולות של היממה האחרונה. ובכל זאת, מפלגת ימינה על מרכיביה לא הצליחה להמריא. אחרי שנגררו לבחינה חוזרת, התברר שגם כשהטופס של מועד ב' זהה כמעט לזה של מועד א', מפלגות הימין הדתי מצליחות להיכשל.
לכישלון הזה אבות רבים, אבל תחושת המיאוס והאכזבה שעולה ממנו נוגעת בעיקר למי שהיו ההבטחה הגדולה. נפתלי בנט, האיש ואגדת 2013, מתעקש להילחם על מקומו ועתידו תוך האפלה כבדה על מי שאמורה הייתה לרשת אותו. ייתכן בהחלט שצעדיו רצויים למחנה הלאומי, אבל ההתנהלות האימפולסיבית הפכה לבלתי נסבלת.
שקד הצליחה להיכנס ללב הציונות הדתית, ורבים מכל הקשת הסרוגה כבר סימנו אותה כראש ממשלה עתידית. אוהבים אותך נפתלי, בוחרים איילת. ובכל זאת, ברגע האמת היא נגררת פעם אחר פעם בעקבות תכתיבי בנט – מספר ארבע באיחוד, מספר אחד בפיצול, והאיש שמשום מה הוסכם כי יעמוד לפניה בתור לקבלת תיקים. אחרי שמשך אותה, בניגוד לרצונה המופגן, להקמת "הימין החדש", הוא עושה זאת כעת שוב. שעה אחת אחרי פרסום המדגמים, התברר שבנט גורר את שרת המשפטים לשעבר לפיצול נוסף, כשהפעם הוא יעמוד בראש הרשימה המצומצמת.
אין חדש בטענות שבנט ממשיך לנהל את העניינים גם אחרי ששקד קיבלה את המקום הראשון, אך נראה שהשבוע הניהול הזה קיבל פנים ציניות להחריד. קרבות האוויר בתוך המחנה, ואפילו בתוך הצמד שהדגים עד לא מזמן ברית פוליטית נדירה, ממצים בתוכם את אכזבת הבחירות. לא בגלל התוצאות, אלא בגלל ההתנהלות המנמיכה, בגלל שחיקת תדמיתה וכוחה של האישה שהלכה עם בנט באש ובמים הטובעניים, ומופקרת כעת לגורלה. איכשהו הצליח בנט להפוך את שקד מההבטחה הגדולה של הימין לנערת פוסטר, אחת שמקבלת הוראות מזה שמסתתר מאחורי הקלעים.
שקד הגיעה כעת לשעת הכרעה: או שתתפוס באמת את מושכות היו"רית המובילה, או שתישאר מובלת שלא בטובתה. למצביעים מגיע לדעת מי באמת עומד בראש ומה כוונותיו. טוב היה לעשות זאת עוד לפני ההצבעה, אבל כמו שפרסמה "ימינה" שעה לפני סגירת הקלפיות: מו*טב* מאוחר. מישהו שם צריך באמת להתחיל למשוך ימינה.
20,400
ואגב, עד לכתיבת שורות אלה נקראו כבר בקפידה 136 ספרי תהלים. 20,400 מזמורים, והכרעה אין. אולי הכותרת של בקשת התהלים הייתה צריכה להיות קצת יותר ספציפית.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
