כבר ארבע מערכות בחירות אני מבקש ללמוד מהמערכה ותוצאותיה על החברה הישראלית, ועל התהליכים והשינויים המתחוללים בקרבה. ההיגיון ברור: מערכת בחירות היא הסקר הגדול ביותר שאפשר לערוך. שום מכון מחקר לא יוכל אפילו להתקרב למאית ממספר האנשים המשתתפים בבחירות. יתר על כן, מערכת בחירות אינה אירוע חשאי המתרחש בין סוקרים לנשאלים. היא אירוע ציבורי דרמטי, שגם לאירועים והתהליכים המתרחשים בתוכו, עוד לפני יום הבחירות, יש משמעות חברתית.
הבחירות השניות של 2019 איימו לייתר את המאמר הקבוע הזה. הרי הבחירות הקודמות התרחשו רק לפני חמישה חודשים, ואילו תהליכים חברתיים כבר יכולים להתרחש בתקופה קצרה כזו? אף על פי כן, ובלי להתיימר שאכן נוצרו בחמשת החודשים האלה תהליכים חדשים, אפשר לומר שמה שקרה בישראל במהלך מערכת הבחירות, ובמיוחד אופי ההצבעה ביום הבחירות, יכולים ללמד כמה דברים מעניינים על החברה הישראלית ככלל, ועל המגזרים המרכיבים אותה.
הדבר הברור ביותר שאפשר ללמוד עלינו ממערכת הבחירות הזאת, ולמעשה גם מקודמתה, הוא שההיבט הרגשי והתעמולה השלילית הפכו ממרכיב חשוב במערכת הבחירות למרכיב היחידי שחשוב. במערכת הבחירות הזאת לא הוצג ולו מצע אחד. מפלגת השלטון לא טרחה כלל לכתוב מצע, כי ממילא המצע היחידי הרלוונטי הוא "מה חושב נתניהו בכל רגע נתון". גם מפלגות שכתבו מצע לא טרחו להציג אותו, או את עיקריו, בקמפיין הבחירות. כפי שכותרות בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות לא מיועדות להציג מידע אלא לעורר רגש בלב הקורא, כך גם תעמולת הבחירות. אתה לא אמור לדעת מה המפלגה חושבת על עתיד המדינה, אלא מה היא חושבת על סוג הרגש שמפעיל את בוחריה. אמור לי את מי אתה שונא (ביבי/ערבים/שמאלנים/חרדים/מתנחלים וכו'), ואומר לך לאיזו מפלגה תצביע.
רוצה לומר: הפרסונליזציה של השיח הפוליטי, שהייתה מרכזית בימי מנהיגים כריזמטיים כמו דוד בן־גוריון ומנחם בגין, חזרה למרכז השיח הציבורי, ועוד יותר ממנה – העדפת השיח השלילי על פני החיובי: "מי אני שונא" חשוב הרבה יותר מ"מי אני אוהב", ובוודאי הרבה יותר מ"מה אני רוצה לשפר במדינה", שאלה שבכלל נשמעת טרחנית ולא רלוונטית.
למרות זאת, צריך לציין בסיפוק שהצפי לריבוי אירועי אלימות במערכת הבחירות הזאת התבדה. אף שמבחינת שני הצדדים זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות – מותו הפוליטי של ביבי, מול מות מעמדם של "שומרי הסף" – מספר האירועים האלימים היה בכל זאת נמוך. זה מתחבר לעובדה מעניינת בכלל לגבי הפוליטיקה הישראלית: רטוריקה אלימה ביותר, במקביל למיעוט מרשים של מקרי אלימות פוליטית מעשית (רצח רבין, טבח גולדשטיין, רצח אמיל גרינצווייג ועוד כמה מקרים הם היוצאים מן הכלל, שהזעזוע חוצה המחנות בנוגע לכל אחד מהם רק מדגיש עד כמה התופעה נדירה).
נראה שההסבר העיקרי לפרדוקס הזה קשור בכך שיותר משהחברה הישראלית עסוקה בעימותיה הפנימיים, היא בכל זאת מודאגת בעיקר מהאיום החיצוני. האיום החיצוני הופך את הרטוריקה בין המחנות לקשה במיוחד, משום שלא מדובר בוויכוחים סלוניים. כל צד באמת בטוח שדרכו של האחר עתידה להמיט אסון על המדינה. מצד שני, האיום החיצוני גם מרגיע את הרוחות במובן הזה שאף צד אינו רוצה להוסיף לאיום החיצוני גם קרע פנימי עמוק. לכך צריך להוסיף גם את הלקח ההיסטורי (השגוי, אבל מועיל פוליטית) שלפיו חורבן בית שני נגרם מהקרע הפנימי בין היהודים, וגם הוא משמש תמרור אזהרה מפני שסעים פנימיים קשים מדי.
הבחירות השבוע הצביעו על עוד תהליך חשוב: יש מחיר לשנאה ולהסתה, במיוחד כשמדובר בשנאה כלפי מגזרים שלמים ולא רק כלפי אישים. "תנועת המטוטלת" המפורסמת, שלמדנו עליה בשיעורי ההיסטוריה, חיה ובועטת. המפלגות הערביות הן ההוכחה הבולטת לכך. עד לפני כמה שבועות כולם דיברו על ירידת שיעור ההצבעה בציבור הערבי ואובדן האמון בהליך הפוליטי. והנה, הספיקו כמה שבועות של הצגת הערבים כ"גונבי הבחירות", וכבר התעורר המגזר להצבעה המונית, שהגדילה מאוד את ייצוגו.
בכלל, המפלגות הערביות צריכות להודות גם לליברמן וגם לנתניהו, שני פוליטיקאים חסרי עכבות ביחסם למגזר (לא ייאמן, אבל אפילו יותר מאיתמר בן־גביר). ליברמן, שיזם לפני שתי כנסות את העלאת אחוז החסימה, הביא בכך לגיבושה של הרשימה המשותפת ולאובדן קולות מסיבי של ציבור ימני בשתי מערכות הבחירות האחרונות. נתניהו הזניק את כוחה של הרשימה המשותפת השבוע. גם המפלגות החרדיות נהנו כמובן מהפגנת השנאה כלפיהן מצד ליברמן ותומכיו ("ממשלת האחדות החילונית" של כחול לבן היא סיפור אחר: היא דיברה על הערכים שצריכים להנחות את הממשלה הבאה, לא בהכרח על זהות מרכיביה). צריך רק לקוות שהפוליטיקאים יפנימו את המסר: קצת הסתה עוזרת לעורר את מצביעיך, אבל יותר מדי מהרעל הזה יעיר בעיקר את הצד השני.
הפיצול גובר על המשותף
ומכאן למה שקרה בתהליכים הספציפיים.
ראשית, העימות המרכזי בין הליכוד לכחול לבן. כאן שוב הוכח כוחו של הקסם הצבאי והביטחוני על החברה הישראלית. עד היום, היחידים שהצליחו להתמודד עם כוח הקסם הרטורי והפוליטי של נתניהו היו גנרלים מוערכים: אהוד ברק בבחירות 1999, אריאל שרון בבחירות 2006, ובני גנץ. הוא אמנם רחוק מהכריזמה של שני הראשונים, אבל בכל זאת משדר ניסיון ביטחוני עשיר, בוודאי כשהוא מגובה בעוד שני רמטכ"לים ובלא מעט אלופים ואנשי מוסד ושב"כ.
מנגד, נראה שגם קסמו של נתניהו התעמעם. לא רק כי הצלחותיו הסדרתיות נבלמו בבחירות הקודמות, ובחוסר יכולתו להרכיב ממשלה בבחירות הנוכחיות, אלא גם בשל אותה תנועת מטוטלת שהוזכרה קודם: בוחרי הליכוד סוגדים למצליחנות נוסח נתניהו, אבל בסוף רבים מהם באים מבתים פשוטים וצנועים, והוריהם חסכו פרוטה לפרוטה כדי לאפשר להם חינוך טוב, כדי שיוכלו להצטרף למעגל ההצלחה. בשלב כלשהו הבוחרים כבר לא יכולים לשאת את המיאוס מתעלולי היושבים בבלפור, ובמיוחד כשמתגברת התחושה שהם פוגעים לא רק ביריבים אלא גם במצביעי הליכוד (ובוודאי בכלל אזרחי ישראל, בעריכת הבחירות הנוספות), ולא לטובת אזרחי המדינה אלא רק לטובתו האישית של נתניהו.
כמו כל החברה הישראלית בעידן נתניהו, גם הציונות הדתית הפכה את מבחן ההצלחה לחזות הכול, שלגביו (כמעט) כל האמצעים כשרים, כולל צירוף הכהניסטים. אבל בשתי מערכות הבחירות השנה התברר שהפיצול הפנימי בין חרד"לים לליברלים עמוק עד כדי כך שהוא גובר אפילו על האינטרס המשותף. זה מה שהניע את עריקתם של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי בבחירות הקודמות, וגם את ההבהרה ששיתוף הפעולה בבחירות הנוכחיות אינו אלא בלוק טכני, שנועד להתפרק ביום שאחרי. למעשה, הציונות הדתית היא המגזר המבוזר ביותר היום, מבחינה פוליטית: אנשיה נעים מכחול לבן והעבודה (עם תמיכה שולית אפילו במחנה הדמוקרטי) ועד עוצמה יהודית.
יש שלושה מחנות עיקריים בציונות הדתית: אלה שדבקים במפלגה המגזרית הדתית (בעיקר חרד"לים); אלה שרוצים שיתוף פעולה בין חילונים לדתיים; ואלה שמעוניינים להיות חלק ממפלגה מרכזית גדולה ומהנהגת המדינה. בנט פירק את הבית היהודי, ועשה זאת שוב השבוע בדקה שאחרי הבחירות, כביכול בשם הרעיון של שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים, אבל מגמתו האמיתית היא כמובן השתלבות בהנהגת הליכוד.
הערבים הוכיחו במערכת הבחירות הקודמות, ובמיוחד השבוע, שהם הולכים ונעשים פחות פלסטינים ויותר ישראלים. זה בלט בהתגייסות בפעם שעברה לטובת מרצ, שרק בזכותם עברה את אחוז החסימה, והמשיך בהצהרה המהפכנית של איימן עודה שאינו שולל הצטרפות לקואליציית מרכז־שמאל. זהו תהליך ארוך ומייסר, שצפוי להיתקל בהרבה התנגדות פנימית, בוודאי מצד בל"ד והאסלאמיסטים. אבל עודה לא היה מעז להצהיר מה שהצהיר, ולא היה נשאר יו"ר המפלגה, אלמלא היה ברור גם לחבריו שרוב הציבור הערבי אכן רוצה בשינוי הזה, והחלופה מבחינתם היא בריחה הולכת וגוברת של קולות למפלגות הציוניות, בשל רצונם להשתלב במשחק הפוליטי הלגיטימי ולדאוג לקידום ענייניהם.
כרגיל, נתניהו היה מהראשונים להבחין בשינוי – ולמרות כל התעמולה האנטי־ערבית שלו שלח את נאמנו נתן אשל להציע שותפות כזו לציבור הערבי. יש סיכוי שכבר בבחירות הבאות, במיוחד אם שוב ירד אחוז החסימה כדרישתם של רבים, נראה מפלגה ערבית, או מפלגות ערביות, שמצהירות במפורש על נכונותן לשבת בקואליציה; בשלב הראשון, כמו אנשי יהדות התורה, הערבים כנראה יימנעו מלכהן כשרים בממשלה שצריכים להיות חתומים על החלטות של יציאה למבצעים צבאיים. אבל ייתכן שסגן השר הבא שיכהן בפועל כשר יהיה נציג הציבור הערבי.
עד מפלגת המרכז הבאה
הנבואות על התרסקות החברה החרדית, בגלל הכניסה לצבא, לאקדמיה ולתעסוקה, היו כנראה מוקדמות מדי. לכאורה הייתה לנבואה הזאת הוכחה, בדמות העובדה שבמשך שנים ארוכות כוחם הפוליטי של החרדים האשכנזים לא השתנה, למרות נתוני הילודה הגבוהים בקרבם. ההסבר הרווח היה בריחתם של צעירים חרדים שונאי ממסד לליכוד, או להימנעות מהצבעה בכלל. הקפיצה הדרמטית בכוחה של יהדות התורה במערכות הבחירות השנה הפריכה את ההנחה הזאת. ובאמת, לאחרונה שמעתי מהעיתונאי שחר אילן, המתמחה במגזר החרדי, הסבר חלופי לשינויים בנתוני ההצבעה אצל החרדים. להערכתו, הקיפאון במספר המנדטים נבע מכך שבמשך שנים רבות העלייה ממדינות בריה"מ לשעבר שינתה את החלוקה הדמוגרפית הרווחת בחברה הישראלית, ואיזנה את שיעורי הילודה הגבוהים אצל החרדים. אבל מרגע שהעלייה הזאת תמה, שוב מפגינה הדמוגרפיה החרדית את עוצמתה. מנגד, מתברר שגם "החרדים החדשים", המודרניים יותר, מבקשים להוכיח נאמנות למגזר, אולי אפילו כדי "לפצות" בכך על תדמיתם כפורצי גדר. כמו אנשי הציונות הדתית והערבים, גם "החרדים החדשים" נוטים ליישר קו, במיוחד כשהם מרגישים שכל המגזר שלהם מותקף.
לא רק האיש ליברמן, אלא כל מגזר עולי בריה"מ לשעבר הפך ללשון המאזניים של החברה הישראלית. יש לזה גם היגיון פנימי: הנאמנות השבטית של הערבים, החילונים האשכנזים, החרדים ובני הציונות הדתית קשורה בכעסים ותיקים ובשנאות ישנות, שמגיעות עד לשנות המדינה הראשונות ולפעמים עוד קודם. "הרוסים" נקיים מכל זה. הם עלו ברובם מסוף שנות השמונים, כשמפא"י כבר הייתה היסטוריה רחוקה, וממילא לא בגללה הם קובעים את הצבעתם. יותר מזה: מתקיים אצלם ניגוד מובנה בין הנטייה המדינית־ביטחונית, שהיא ברובה ניצית ונוטה לימין, ובין התמיכה הברורה שלהם בעמדות אזרחיות ליברליות, המכונות "חילוניות", שמבחינת רבים מהם הן לא רק אידיאולוגיה אלא צורך קיומי. לכן טבעי שהם יהיו החוליה החלשה של ברית הליכוד עם המזרחים המסורתיים, אנשי הציונות הדתית והחרדים.
ואחרונים חביבים: החילונים האשכנזים הוותיקים, מה שהסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג כינה "האחוס"לים": אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים. זה המגזר הכי נזיל פוליטית. נהוג לזהות אותו עם "השמאל", אבל הוא בעצם המציא את כל מפלגות המרכז לדורותיהן: מד"ש של 1977, דרך מפלגת המרכז ב־1999 וקדימה של שנות האלפיים, ועד כחול לבן של ימינו. גם הזיהוי עם המרכז אינו מקרי: זהו ציבור מבוסס שרוצה שגשוג ושקט, ופחות אכפת לו איזו אידיאולוגיה תביא את זה. בהיותו פרגמטי, הוא גם מבין שהמציאות דורשת לפעמים עמדות ניציות ולפעמים עמדות יוניות, בלי דוגמטיות אידיאולוגית. מאותה סיבה אין לו נאמנות מפלגתית יציבה: הוא יצביע למפלגת מרכז, ואם אנשיה יכזיבו הוא יפסיק לתמוך בה, ויעביר את תמיכתו למפלגת המרכז הבאה. מעניין לראות אם כחול לבן תצליח להימלט מהגורל הזה.
