כמו רבים אחרים, גם אני התאכזבתי מתוצאות הבחירות השבוע. אך כאשר אדם מאמין מוצא את עצמו מול מציאות שמאכזבת אותו, או שונה מאוד ממה שהוא חושב לטוב וראוי, השאלה הראשונה שעליו לשאול את עצמו היא מה הקב"ה מצפה ממני לעת הזאת. אולי יש כאן מסר חשוב שאני צריך להתעורר להקשיב לו?
תוצאת הבחירות יוצרת מצב פוליטי שקשה להתעלם מן המשמעויות שלו: הימין אינו יכול להקים ממשלה בלי השמאל, והשמאל אינו יכול בלי הימין. ליברמן אינו הפתרון, כי הימין נשען על דתיים וליברמן רוצה ממשלה חילונית ליברלית, אבל גם השמאל אינו יכול "לסגור", לא עם הדתיים בלי ליברמן ולא עם ליברמן בלי הדתיים, שכן אז ייאלץ לחבור לערבים ולוותר על האידיאל הציוני. אז מה יהיה?
נדמה לי שמצב הדברים הזה אומר לכולנו: רבותיי, עם ישראל היקר, לא תוכלו לפתור את הבעיות עם חמאס, חיזבאללה או איראן בלי לפתור את הבעיות בתוככם. מפלס השנאה ההדדית, הדה־לגיטימציה והניכור ההדדי בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים, עלה לגובה המסכן את כולנו. לא משנה כרגע מי האשם; מה שחשוב הוא שנבין כולנו, כולנו ממש, שאי אפשר להמשיך כך. בורא עולם ככל הנראה אומר לנו: בלי שתמצאו דרך לפעול יחד, ליצור ביניכם אהבה ואמון הדדי בכוונות הטובות של כל צד, חרף המחלוקות האידיאולוגיות הנוקבות, אינכם יכולים להמשיך לנהל את המדינה.
המחלוקות עמוקות מאוד. הן נוגעות לשאלות מהותיות על אופן ניהול מדינת היהודים, והן לא ייעלמו בזמן הקרוב. אך כל זה אינו מצריך שנאה וניכור ודה־לגיטימציה של האחר. קיימת אפשרות לנהל את המחלוקות בלי שהן יגרמו לשיתוק כולל. אציע פה כמה עקרונות פעולה פשוטים בנדון.
1. להאמין ביושרו של הזולת ובכוונתו הטובה, למרות עמדתו השונה, ולהפסיק להשמיצו. 2. לדעת שאיש אינו מחזיק את כל האמת אצלו, וגם לטובת עמדתו כדאי וטוב לו להיות קשוב לזולתו. 3. לפתח שיח ענייני ומכבד, היורד לשורשי הדברים אך אינו מתלהם, אינו מנסה לפגוע ולהעליב, כי אם לשכנע את האחר. 4. לחזור תמיד ולומר שכולנו עם אחד, כולנו אחים, ורק ביחד ממש נוכל לשים על כתפינו את מדינת היהודים. איש מאיתנו אינו חושב שאינו זקוק לזולתו.
מאנשי הרוח, חילונים כדתיים, וכן מנבחרי הציבור אני מצפה שיובילו את תהליך ההבראה הנפשית של העם ואת טיהור האווירה הציבורית. אם הם יהיו נחושים להביא שלום בית, וכנבחרי ציבור זוהי חובתם, אפילו התקשורת והעיתונאים ייאלצו להתאים את עצמם לסגנון ולשיח החדש. המחלוקות לא ייעלמו, אך נוכל לתפקד יחד איתן.
ובאשר לציונות הדתית, אחרי השבוע המאכזב הזה גם היא מגלמת בתוכה תופעה דומה. מצביעיה התפלגו לחמש מפלגות לפחות, ואיבדו את יכולת ההשפעה שלהם בשדה הפוליטי, אבל זו הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה היא האווירה העכורה, הניכור והכעס ההדדי בתוך הציבור, ולפעמים אפילו גם בתוך המשפחה. זהו ציבור נפלא בעל יכולות גבוהות ומגוונות, ציבור דעתן (וזה בסדר גמור), אך מדוע כל זה צריך לגרום לאווירה עכורה?
כמעט בכל סניף של תנועות הנוער שלנו מופיעה הכרזה "בשנאת חינם נחרבנו – באהבת חינם ניבנה". האם אנו יודעים להתגבר על המחלוקות, לאהוב זה את זה ולהאמין זה בזה? כן, אהבה היא בחינם, אף שהאחר חושב ומתנהג אחרת ממני. יתר על כן, האם איננו רואים במבט בהיר כי רב המאחד על המפריד? העובדה שכל בני הציונות הדתית מאמינים בתורה מן השמיים, תורה שבכתב ושבעל פה, ואף משוכנעים שמדינת ישראל היא מעשה השם יתברך והיא ראשית צמיחת גאולתנו, או על כל פנים תקוותנו (כלשון תלמידי הרב סולוביצ'יק), האם אין לכך ערך רב יותר מכל המחלוקות המפלגות אותנו באשר לדרכים השונות למילוי האידיאל הזה?
מכיוון שלא החילונים ולא החרדים נושאים את המשא הזה על כתפיהם, איננו יכולים לפורר את האידיאה שלנו בגלל מחלוקות פנימיות, חשובות ככל שיהיו. המחלוקות לא ייעלמו בעתיד הקרוב, אך לפחות נוכל לקיימן בכבוד, באהבה ובאמון הדדי, ותמיד לדעת שגם כמותית וגם איכותית רב המאחד על המפריד.
