לרגע נראה כאילו חזרנו לשנות השמונים. הגרפיקה של המדגמים בטלוויזיה הציגה גוש שמאל וגוש ימין שווים בערך בגודלם, ובאמצע ישראל ביתנו כלשון מאזניים. פעם החרדים היו לשון המאזניים של הפוליטיקה הישראלית; היום החרדים עברו לימין, וליברמן תפס את עמדתם הנחשקת. אך בהרהור שני, התמונה הזאת מטעה. מפלגה שהיא לשון מאזניים היא מפלגה שמאוד רוצה להיות בקואליציה, ויכולה להצטרף לכל אחד משני הגושים, תלוי מי יציע לה יותר. ליברמן הודיע, לפני הבחירות ואחריהן, שלא ילך לממשלה צרה של ימין או שמאל, אלא רק לממשלת אחדות חילונית. איזו מין לשון מאזניים מתנהגת כך?
ליברמן אינו לשון מאזניים, אלא מחליף מאזניים. ליברמן איננו המלכה המוטלת למשחק הדמקה בשלבי הסיום, ומכריעה מי ינצח; הוא זה שהופך את הלוח, ומודיע שמעכשיו משחקים כאן שש־בש. הוא שינה לגמרי את הציר של הפוליטיקה הישראלית.
בבחירות הראשונות של 2019, העיקרון המארגן של הפוליטיקה הישראלית היה בנימין נתניהו. המפה הפוליטית כולה עסקה בשאלה אחת: האם אתם בעד ביבי או נגדו. אך עם כל הדומיננטיות של נתניהו, המפה לא יכולה להתארגן לאורך זמן סביב המחלוקת על איש אחד. ליברמן דחף בכוח עיקרון מארגן חלופי, המחלוקת בין דתיים לחילונים. בגלל ליברמן יצאנו לבחירות על ביבי, ומצאנו את עצמנו בבחירות על אלוקים. זה אולי ההסבר לעלייה המפתיעה באחוז ההצבעה: בוחרים שהתעייפו מלהצביע בעד ביבי ונגד ביבי התעוררו מחדש להצביע על דתיותם או חילוניותם.
כשרואים כך את המפה הפוליטית, ליברמן אינו לשון מאזניים אלא סמן קיצוני. הוא הצהיר על רצונו בממשלה חילונית, וסחף אחריו את כחול לבן, שהפכה את ממשלת האחדות החילונית לסיסמת הבחירות המרכזית שלה. אם מצרפים את מפלגת העבודה ואת המחנה הדמוקרטי, שגם הוא התמקד בקמפיין אנטי־רבני, לגוש החילוני יש 52 חברי כנסת.
הליכוד סירב לשתף פעולה עם הציר החדש של מערכת הבחירות. אנשי הליכוד ניסו לגרור את מערכת הבחירות לוויכוחים אישיים על נתניהו, ועוד יותר מזה לשאלות של שלום וביטחון. אך הדיונים האישיים על נתניהו כבר נמאסו, ועל שלום וביטחון אין הרבה מה להתווכח, כי כבר אין הרבה שמאל. הליכוד לא זיהה את העמדה הייחודית שהיה יכול להציג במערכת הבחירות: העמדה המסורתית. גם אם נתניהו עצמו הוא אתאיסט חילוני, הדנ"א של הליכוד הוא מסורתי. אלו בוחריו, ואלו רבים מנבחריו. נתניהו עצמו יודע זאת, ומרבה להזכיר שם שמיים בנאומיו הפומביים. ש"ס היא המפלגה היחידה בגוש שניהלה קמפיין רלוונטי לציר החדש הזה, ובסופו של דבר הגוש המסורתי־דתי השיג 56 ח"כים.
איך פתאום הפכה הדת לציר המרכזי של הפוליטיקה הישראלית? אולי משום שכבר אין שמאל מדיני, וצריך להתווכח על משהו אחר; כנראה גם משום שהתחזית הדמוגרפית על צמיחת החרדים מפחידה ישראלים רבים; וקצת בגלל התבטאויות מטופשות של פוליטיקאים דתיים, שיצטרכו ללמוד להיות רגישים הרבה יותר.
בטווח הקצר, יכול להיות שנתניהו הקוסם יצליח להרכיב ממשלה צרה, ויכול להיות שלא. בטווח הבינוני והארוך, אם אלו יישארו קווי המתאר של הפוליטיקה שלנו, הגוש המסורתי־דתי כנראה ילך ויגדל, מסיבות דמוגרפיות. זה אולי סביר מבחינת האינטרס הפוליטי, אבל רע מבחינת האינטרס הדתי. זה בסדר שמתווכחים בפוליטיקה על נושאי דת, אבל לא טוב שהדת תהפוך לשסע הפוליטי המרכזי בישראל. נדמה לי שגם סמוטריץ' וגם לפיד היו ממתנים את התבטאויותיהם לו ידעו שזו עלולה להיות התוצאה. צריך לנטרל את חומר הנפץ הזה.
על מפת השסע הדתי, הליכוד הוא מפלגת מרכז אמיתית. עד כה גילה הליכוד אדישות גמורה לשאלות דת ומדינה. במפה הפוליטית החדשה ייתכן שהוא לא יוכל לחמוק מלנקוט עמדה, וזה לא יהיה רע בכלל. סביב המסורתיות של בוחרי הליכוד יכול לצמוח קונצנזוס לאומי חדש, שירכך את המחלוקות. הלוואי שכך יהיה; אני מניח שאלוקים מעדיף שנתייחס אליו בימים הנוראים כבורא העולם וכריבונו, ולא כעוד נושא לצרחות הדדיות במליאת הכנסת.
